~

Resam - נוף. Piriri - משחק. (מנפאלית). 

1.
המקום הראשון שאליו נסענו, טוקה ואני, היה נפאל. אני בכושר מעולה, אחרי שנה של הדרכות טיולים במשרה מלאה, וטוקה רקדנית בדימוס, שרירים, אבל גם בעיות ברכיים, לא טיילית גדולה. בחרנו שני טרקים שאפשר לחבר זה לזה, מאלה הפחות פופולריים, כדי להתרחק מההמון ולטפס אל הפסגות המושלגות. סה"כ שבועיים. ארזנו תיקים מלאים מדי של חוסר ניסיון ויצאנו לדרך.  שמונה שעות טלטלה באוטובוס על שפה של מצוק. היה צפוף, ואנשים נתלו עליו מכל הכיוונים, עולים ויורדים מהגג תוך כדי נסיעה. על התיק של טוקה הונחו שני חזירים חיים. זו הייתה נסיעה נוראית.

באחת התחנות בדרך מצאנו לנו פורטר, מורה דרך. אני אמרתי שמוכרחים. מזה הם חיים האנשים האלה, ומה איכפת לנו קצת חברה מקומית ולא ללכת לאיבוד. טוקה הסכימה, ות'ורן הצטרף. הוא התווה את המסלול על המפה שלנו ואמר שהתזמון שלנו גבולי. בעצם ידענו. היה אמצע אוקטובר, קצת לקראת סוף העונה. קצת לפני שכבר חורף, וקר מדי. עוד נחזור לזה.

ת'ורן סחב את התיק של טוקה. אני את שלי, והיא את הקטן והמצלמות. היה קשה. העליות מקצרות את הנשימה, התיק מכווץ את השרירים והרגליים מתנהגות כאילו הן שכחו ללכת. ללכת לאיבוד בהרים אי אפשר. יש שביל, מכאן עד כאן, ולאורכו פזורים  tea houses – הגרסא הנפאלית לפונדקי-דרכים, שם עוצרים להתרעננות, ולארוחות, וככל שעולים בגובה, עולים המחירים, ועדיין הם מגוכחים. במרחקי הליכה של יום בדיוק יש מקומות לישון בהם. זה אומר חדר עץ שאפשר לפרוס בו שקי השינה. הקירות עשויים קורות והרוח נכנסת דרכם, מקפיאה. המים קופאים. זה סימן שמתחת לאפס. ה"שירותים" בחצר, לפעמים יש להם דלת. הנרות שלנו מתקצרים מלילה ללילה. הולכים לישון קצת אחרי שמחשיך וקמים קצת לפני שזורח. אנחנו אוכלים בעיקר צ'אפאטי ודאל-באט, או וריאציות על אורז ומרק שום. שום טוב לגבהים, כך אומרים המקומיים ומחייכים.

2.

אנחנו מטפסים, וכל יום האויר נעשה דליל יותר,  וקשה יותר ללכת. כל צעד נדמה כמו בהילוך איטי, וכל עשרה צעדים מוכרחים לעצור מתנשפים ולהסדיר את הנשימה.

ההרים, כמה שלא נאבקנו בהם במסע הזה, תמיד התנשאו מעלינו. צוחקים על ההתיימרות, והזיעה, והשרירים. וחשבתי שבצדק הם קדושים, ההרים האלה. כוח הרצון מנצח את הגוף העייף וסוחב אותנו הלאה, למעלה, למעלה. צעד קטן אחרי צעד קטן. אני תוהה אם לא הגזמנו, ביומרה של המסלול הזה, ועונה לעצמי שלא. ככה נכון. ככה לאט. בקושי. להחרט בזה.

3.

אחרי הפסגה הראשונה שלנו, 4700 מטר,דגלים טיבטיים ולובן מושלג מטורף, טוקה אומרת שהיא לא יכולה יותר. היא סוחבת קלקול קיבה נוראי כבר כמה ימים, וכואבות לה הברכיים הדפוקות שלה, והיא חלשה וסובלת ורוצה לוותר על החלק השני שתכננו, ולחזור לקטמנדו. אפשר תוך יומיים של ירידה. אני מבינה אותה לגמרי, אבל אני סוף סוף פה, מהופנטת, רוצה להמשיך. אני שואלת מה היא אומרת. היא לא יודעת. היא לא הייתה מעיזה, אבל היא מכירה אותי.
 
ת'ורן אומר שלא תהיה לי בעיה. הוא מוכן לבוא איתי אבל אני לא מסכימה שנשלח את טוקה לבד כשהיא כל כך חלשה. ביני לבין עצמי אני תוהה אם זו החלטה טיפשית, להמשיך עוד חמישה ימים לבד. מצד אחד, יש בי עייפות גדולה, פיזית. מצד שני, כל כך יפה פה, אלוהים. אני לא רוצה לחזור עכשיו לפרצופים מסוממים בטאמל. אני רוצה אל ההרים. ואולי באיזהשהו מקום יש בי איזה צורך אגואיסטי להתבוסס קצת בעצמי. בקצב ההליכה שלי. בנשימות שלי במרחבים האלה. ואין לי שום ספק באשר להחלטה.

4.

יומיים אחר כך, בערב שלפני הפרדה, אנחנו שותים תה שחור ות'ורן מסביר לי: זה שביל אחד ארוך. אי אפשר לטעות, יש לך חמישה ימים, טיפוס קשה, פסגה, ירידה ואוטבוס לקטמנדו. הוא כותב לי במחברת שמות של מקומות שאליהם אני צריכה להגיע כל ערב. אני שולחת איתם את הציוד המיותר ונשארת עם תיק כבד אבל מאורגן, ועיניים נוצצות.

(איזו כתיבה קצרנית. אני כותבת את הסיפור הזה כמו אישה גוססת שמוכרחה להספיק את כל הפרטים, ושעון החול שלה מתקצר. אני מצטערת על כך. אני לא יודעת להסביר את הכתיבה הזו. אולי זה סיפור שעוד לא הבשיל.
אולי זה סיפור שהבשיל ונפל ונרקב, ודישן את הקרקע תחתיו ועכשיו הוא איננו
ואולי זו בכלל הידיעה שתכף יבואו פסקאות של פחד, ואיך אני אצלח אותן שוב, איך אנצל שוב מן המוות הזה, איך להעיז לכתוב אותו לתחייה).

(תיכף המשך. לא הלילה. מחר.).