~

"וגם גזרת הכוכבים ופגעי הדרך, כל התלאות והישועות, אינם אלא בבואה של מאווי הלב. ועל כן - תנו למאוויכם להוביל את המסע, והם בוודאי יובילו אתכם אל המקום הנכון".

(גבריאל צורן, מתוך: אגס תפוח וקינמון).

תחילת המסע כאן. וזה המשכו.

הירידה מההר קלה לי הרבה יותר, וממלאת אותי באנרגיות. אני לומדת מת'ורן את שיר המסע המהומהם הזה, שמתנגן בי גם עכשיו כשאני כותבת: רֶסָמְפִירִירִי. אוּטֶרָה דְזָ'נְקִי דָרָמָ'ה בוֹסוֹן, רֶסָמְפִירִירִי. ותרגומו: "משחק הנוף, לטפס בו למעלה. כמה אני אוהב אותך, הר".

 לברכיים של טוקה, הירידה עושה את הדבר ההפוך. היא הולכת בצעדים קטנים וכואבים ואנחנו צריכים לחכות לה. זה נמשך יומיים, עד שאנחנו מגיעים לפיצול של השביל. 2200 מטר. לשתינו (לשלושתינו בעצם), כבר אין ספק באשר למה שעומד לקרות.  אנחנו מתחבקות וקובעות סדרים אחרונים. שיא המסלול שלי הוא פאס בגובה 4600 מטר. אם הכל ילך חלק, הטרק כולו ימשך חמישה ימים. אם חלילה תתקוף אותי בדרך מחלת גבהים, אני אצטרך לעצור ליום ולילה של הסתגלות. אולי אפילו ליומיים.

(* מחלת גבהים: כאבי ראש, קוצר נשימה והרגשה מוזרה באופן כללי. זה מצב שיכול לקרות למטיילים שעלו מהר מדי בגובה והגוף שלהם עוד לא הסתגל לשינויים בריכוזי החמצן. קל להבחין בה אם ערניים ומודעים. אם לא, אפשר למות מזה. היפוקסיה).

"אז נגיד", אמרתי לטוקה, "שניקח חמישה ימים ועוד יומיים של עיכובים של גובה, ועוד יום ספייר, ככה, שיהיה. את מגיעה מחר לקטמנדו, חזרה לחדר שלנו. אני אגיע תוך שבעה או שמונה ימים לסנגריג'אל, ומשם באוטובוס לקטמנדו. תתחילי לדאוג אם לא הגעתי למלון בערב של היום השמיני. אם עד הערב התשיעי אני לא חוזרת, זה סימן שצריך להזעיק עזרה."

"תשמרי על עצמך, ותעשי חיים", היא אומרת לי. ת'ורן לוחץ לי את היד ומחייך ומזמזם: רסמפירירי.... אני ממשיכה לשמוע אותו גם קצת אחר כך. השביל שלהם מתפתל רחוק מתחתי בין ההרים, ושלי מטפס למעלה, גבוה גבוה, לכפר (3901 מ'. עלייה תלולה). תוך שעתיים בערך אני מגיעה לפאתיו, מתנשפת.

באכסניה אני מתקבלת במבטים קצת בוחנים. כולם כבר יושבים סביב האח כשאני נכנסת מחוייכת כמו אישה שהולכת כבר שמונה ימים בהרים. הם מופתעים לראות את הדלת נסגרת מאחורי בלי שעוד מישהו יכנס. אחרי שאני מניחה את הציוד בחדר וחוזרת לחדר המרכזי לאכול אני פוגשת את ג'רהולד, איש שווצרי, אולי בן 70, עם חמישה פורטרים סביבו ונפאלית שוטפת. הוא מגיע לכאן כל שנה, לאותו המסלול בדיוק, וקצת מופתע לשמוע שאני ממשיכה לבד. זה טיפוס לא קל, הוא אומר לי, ומתעניין בתכנון הדרך שת'ורן הכין לי, ומהנהן.

יושבים שם גם זוג בלגים חביבים בני גילי, עם הפורטר שלהם, ופמה, נער מקומי צחקן, הבן של בעל המקום. אנחנו עושים הכרות ואוכלים זה לצד זה. בחוץ קר ואפרורי, וכולם קצת מודאגים ממזג האויר. פמה מציץ החוצה ואומר שהלילה ירד גשם, אבל מחר יהיה בהיר. אני מסתכלת על המפה. מחכה לי יום קשה של טיפוס, אבל יש עוד כפר קטן באמצע הדרך. אם אצטרך, אוכל לעצור שם. יש לי זמן.

אחר כך אני מטיילת על קווי הגובה החומים. הרבה קווי גובה, ומעט כפרים יש במפה הזו. אני אוהבת מפות. מפות מטילות עלי סוג של כישוף. אני קוראת אותן כמו ספר, והקווים מציירים בי פסגות ועמקים וכיפות סמויות. מפות מעוררות בי תאבון למסעות, ומדגדגות לי את יצר הנדודים.
 
בלילה ההוא אני כותבת:
"ביער לבד, פתאום שמעתי קולות אחרים. שמונה ימים הלכנו, ולא שמעתי: רשרוש של עלים. ציוצי ציפורים, צלצול פעמון רחוק על צוואר של פרה.
אחר כך, שרתי בקול רם ותהיתי אם מישהו שמע.

ומאה שנים של בדידות. 370 עמודים של משקל עודף שלא ויתרתי עליו. בלילות אני קוראת אותו לאור נר, והוא לוקח אותי אל תוך השינה. קשה לי עם מארקס, אבל אני מוצאת בו מילים שנספגות בי כמו מים באדמה סדוקה. ועכשיו לישון. עכשיו לישון.מחר יום ארוך."

היום השני באמת היה יום ארוך, ופיזית, אני חושבת שזה היה אחד הימים הקשים ביותר במסע. העלייה הייתה תלולה כל כך. כל צעד נדמה היה בלתי אפשרי. השביל התפתל בתוך יער, ואני עודדתי את עצמי בקול רם והמשכתי.

למרבה ההפתעה, מישהו השאיר לי חצים משורטטים בחול בעיקולים המטושטשים של השביל.

בעצירות, בבתי התה נדמה היה ששמי הולך לפני. כולם כבר שמעו על הבחורה שמטיילת לבד, וקיבלו אותי בחיוך מאיר עיניים ומילאו לי שוב ושוב את הכוס. מדי פעם במהלך היום, פגשתי את הבלגים נחים עם הפורטר שלהם. שאלתי אותם על החצים בחול והפורטר שלהם סיפר שזו יוזמה של ג'רהולד, השווצרי הזקן. ג'רהולד מכיר את השביל הייטב וידע שהיער מועד לאבדן, וקצת דאג לי. איש זר וטוב לב כל כך.  וגם הם. אווה ואיבן. רואים כמה אני מותשת ומעודדים אותי. "עוד מעט מגיעים", הם אומרים לי, ומושיטים לי קובייה של שוקולד, ומצחיקים אותי בפרצופים וסיפורים ובדיחות.

כך גמעתי לאיטי 7 שעות של עליה תלולה וחמצן מתדלל ושרירים תפוסים. שביל ארוך שאין לו סוף מתפתל בנופים המדהימים האלה. פסגות נישאות. הרים ועמקים. ארץ בראשית מחוספסת, שורטת, עוטפת, מדהימה. ואפילו קצת שמחתי על הגוף הכואב שלי, שהיה כמו תזכורת: הנה, אני קיימת. וכל זה קורה לי במציאות.

השביל חצה נחלים בגשרים מאולתרים והוביל אותי מכפר לכפר. הקצב שלי התאים לתוכנית, אבל ידעתי שאני לא אוכל לעמוד בו בגבהים האלה. ובלילה, במאה שנים של בדידות אני מסמנת: "לגאווה אין משמעות בעיני שום אדם, מלבד עצמך", והולכת לישון.

וביום השלישי היה קר. ההרים מסביב נפרשו, רמי הוד, והלכתי בהם והרגשתי כמו אלה באולימפוס, משקיפה אל העולם מתחתי. צילמתי הרבה וחייכתי כמעט בקול רם כשפרפר כתום ליווה אותי שעה שלמה, בדרך למעלה, למעלה.

אבל באמצע הדרך, בגובה 3900 מטר, הרגשתי פתאום רע. החלטתי לעצור ומחר להמשיך הלאה. החושך ירד לאט, והטמפרטורות מהר. לבשתי את כל מה שהיה לי, והתעטפתי בשמיכה הטרמית ובשק"ש האלפיני, ובכל זאת,  רצו בי צמרמורות לאורך הגב ובתוך הבטן, וקצות האצבעות שלי קפאו. העור סביב האצבעות שלי דימם, והתאבון אבד.

הכרחתי את עצמי לאכול  ונצמדתי לאש שבעל הבית הדליק באח שבמרכז החדר. זה לא עזר. רוח מקפיאה חדרה בין הקורות של קירות הבית, העשן ממלא את החדר במקום לעלות בארובה וחנק אותי, עד שנכנעתי והלכתי בעיניים דומעות (מעשן? מעייפות? מחוסר אונים?) לקיפאון החדר שלי, לנסות לישון.

בבוקר, ביציאה מהכפר, אני פוגשת שוב את איבן ואווה. גם הם עצרו פה, באכסניה אחרת. אווה גם היא הרגישה רע, אבל עכשיו היא בסדר. נדמה לי שגם אני. הם מציעים לי להצטרף אליהם, ואני שמחה. אנחנו מטפסים אל הפאס. כואב לי הראש, אבל איוון ואווה מושכים אותי הלאה, ואני נמשכת. איוון אפילו מתעקש לקחת ממני את התיק כדי להקל עלי, ג'נטלמן שכמותו. עד שאנחנו מגיעים לאגמים הקפואים של הגוזיקונד. 4600 מטר.

מישהו מצלצל בפעמון הגדול של שיווה, של עולי הרגל, והצלצול מהדהד באויר הקר שבין הפסגות.

אחרי הפאס הקפוא, אנחנו מתחילים לרדת. קר לי מאוד. אני בדיוק חושבת על זה כשפתאום מתחיל לרדת השלג. אני נעצרת בו, המומה. כבר הייתי בשלג, אבל זו הפעם הראשונה בחיי שהוא ממש יורד עלי, ככה, בריחוף האיטי המהפנט. איבן ואווה מסתכלים עלי מסתכלת לשמיים. "מה קרה?" הם תמהים. אני מסבירה להם והם לא מצליחים לזכור איך זה מרגיש לראות שלג יורד בפעם הראשונה. (צמד בלגים, זוכרים?) הם מביטים בהתרגשות שלי ומחייכים. אחר כך אנחנו ממשיכים ללכת. עוד 4 שעות עד הכפר שבו רצינו לישון.

כשהשלג התחיל, הלכנו על האבנים הגדולות. כשהוא התחזק, צעדנו בינהן, אבל דיי מהר כבר לא ראינו אותן בכלל. השהשביל  הארוך התכסה בשלג טרי, ונעלם. הבטתי בלובן המוחלט הזה ולרגע נרעדתי: איזה מזלשאני לא עומדת כאן לבד.

הפורטר של איבן ואווה הלך ראשון, אבל השלג גבה וקצב שלנו הואט. כשהחושך התקרב, היינו מוכרחים למצוא מחסה ולעצור.

שני בתי התה שעברנו בדרך היו מלאים. אמנם אין הרבה מטיילים בעונה הזו, אבל כולם עצרו בערך באותו מקום.המשכנו עוד, מטפסים בשלג, עד שמצאנו ביקתה נעולה. הפורטר של איבן ואווה הבחין מרחוק בבעל הבקתה ורץ אחריו. שילמנו לו ביד רחבה כדי שיאפשר לנו לישון שם הלילה.

זה לא היה מקום לשינה. לא היו אש, או מים. אכלנו דאל באט בחושך ופרסנו את שקי השינה על הרצפה. הקור הקפיא. בקושי הצלחתי לסגור את הרוכסן של שק השינה. אבל הייתי כל כך חלשה ומותשת, שלמרות הקור, נרדמתי בבת אחת. 

סוף היום הרביעי.