~

תקציר הסיפור עד כה:

1. ליתוס וטוקה יוצאות לטייל בהרים של נפאל, במסלול לא ממש פופולארי, וגם לא ממש בעונה. אלה למעשה שני טרקים שחוברו להם יחדיו. אחרי טרק אחד (שבוע של טיפוס) טוקה מרגישה לא טוב וחוזרת לקטמנדו עם הפורטר (מורה הדרך).

2. ליתוס מחליטה להמשיך לטפס את הטרק הנוסף לבד, היא מאושרת, אלא שהעלייה בגובה מהירה מאוד והגוף שלה תשוש אחרי כל כך הרבה ימים. בגובה 3900 מטר דברים מתחילים להסתבך. שלג מתחיל לרדת והשביל נעלם (מחזה מדהים. הכל כל כך לבן ויפה ובלתי אפשרי...). היא נצמדת לאיבן ואווה, זוג בלגים חמודים שהיא פגשה על הדרך, והולכת איתם.

בבוקר של היום החמישי קמתי בקושי. בחוץ, העננים ישבו על ההר. היה אפרורי וערפילי ומושלג. כאב לי הראש, ושוב לא היה לי תאבון. כשיצאתי לצחצח את השיניים גיליתי שהחניכיים שלי מדממות. הכנתי תמיסת יוד מקפסולה לטיהור מים ושטפתי את הפה. ניסיתי לאכול ולא יכולתי. הייתי עייפה מאוד.
 
איבן ואווה אמרו שהם מוכרחים להגביר את הקצב היום. השלג עיכב את כולנו, ולהם יש טיסה מקטמנדו שאסור להם לפספס. הלכתי איתם עוד חצי יום, עד הגסט האוס הבא, אבל הבנתי שההיגררות הזו שלי בעקבותם כבר לא טובה לי. הם רעננים וממהרים ורגילים להליכה בשלג, ואני מטפסת כבר כמעט שבועיים, ומותשת וחלשה. אני צריכה לעצור ליום של מנוחה, אמרתי להם (וגם לי). אני מוכרחה. החלפנו כתובות, והתחבקנו, ושוב מצאתי את עצמי לבד.

ישבתי בתה-האוס ההוא שעה קלה. שתיתי תה חם ואכלתי מרק, הדבר היחיד בתפריט שלא מוכרחים ללעוס. כל כך כאבו לי החניכיים. תהיתי אם כדאי לי להמשיך עוד היום עד הכפר הבא ולישון שם, או פשוט לעצור ולהישאר בתה-האוס הזה שבאמצע ההרים. טכנית, יכולתי להמשיך להתקדם לאט, בעקבות טביעות הרגליים של ההולכים לפני בשלג, אבל זה קצת הפחיד אותי, גם האפשרות ללכת לאיבוד בשלג, וגם, החולשה הפיזית, שנדמה היה לי שהיא מכריעה אותי, ושאני עשויה ליפול שם בדרך.

פורטר אחד מקומי, שעצר באותו תה-האוס עם קבוצה של ארבע גרמניות קרות מבט וגדולות מימדים ניגש אלי. החלפנו כמה מילים. הוא שאל איך אני מרגישה (החולשה כנראה כבר ניכרה לי על הפנים). סיפרתי לו. שאלתי אותו לדעתו, והוא הציע: "אל תמשיכי ככה לבד. בואי נדבר פה עם המוכר. שלמי לו איזה סכום רציני, כזה שיגרום לו להעדיף לסגור פה לשלושה ימים ולשאת לך את התיק וללוות אותך הלאה."
זה היה רעיון טוב.

קיסנה, המוכר, לא כל כך הסכים. יש לו אישה וילדים והוא לא יכול לעזוב אותם וללכת איתי. בסוף, אני מציעה לו מחיר שהוא לא יכול לסרב לו. הוא מסכים לבוא, אבל רק ליום אחד. הוא יביא אותי לכפר הבא, ובלילה יחזור.
 אני מסכימה וחושבת לעצמי, שבכפר הבא אוכל למצוא שוב פורטר באותה שיטה. יש לי מספיק כסף. קיסנה סגר את התה-האוס, לקח ממני את התרמיל ויצאנו לדרך.

הוא הלך לפני ושתק. הוא לא היה ידידותי במיוחד, או אולי מהורהר, ואני התקדמתי לאט ותהיתי מה אני עושה אם הוא פתאום יחליט לקחת ממני את כל הכסף שעלי וישאיר אותי שם ויעלם.

השלג היה עמוק וכל צעד היה משימה. הלכתי לאט והפער ביננו גדל. אבל קיסנה פתאום הסתובב אלי והבחין בי חיוורת. הוא עצר, מחכה שאגיע אליו ואמר לי: את חולה מאוד. אל תדאגי. עוד מעט מגיעים. ניסיתי לחייך אליו והרגשתי איך מתבקעות לי השפתיים. קיסנה הושיט לי יד וגרר אותי בשלג. פיזית, גרר.

הזכרונות שלי מהשעות שאחר כך מעורפלים. אני רק זוכרת שפתאום הוא הוביל אותי לאיזה חדר, ופרס עבורי את שק השינה וסגר אותו מעלי ואמר לי: תישני. אני אדבר עם בעל המקום שישגיח עליך. אני מוכרח ללכת. בהצלחה.

והוא הלך, ואני נרדמתי. שינה טרופה.

בבוקר פרצוף נפאלי זר העיר אותי. איך את מרגישה? הוא שאל באנגלית מגומגמת. קר לי, אמרתי לו. הגרון שלי שרף. בואי, הוא אמר לי. פה קר. בואי שבי איתנו במטבח.

עם שק השינה שלי עברתי לרצפת המטבח שלהם. שרבּן ואחותו ניהלו את המקום. גסט האוס קטן בגובה 3600 מטר. טהרפטי פאס. שרבן ידע קצת אנגלית ואחותו ידעה הרבה שפת גוף והבעות פנים של דאגה וחמלה. נצמדתי לאש שלהם כמו אישה שאיבדה את התרמורגולציה שלה. העזתי להביט אלי במראה קטנה שהיא הושיטה לי וציינתי לעצמי: פצעי קור בשפתיים. שלפוחיות וגוון כחול. חיוורון. דלקת חניכיים. פצעים על הלשון ואופציה לדלקת גרון. מיותר לציין שלא יכולתי לחייך, או לדבר, או לאכול. לבלוע הצלחתי בקושי. גם לנשום. שתיתי תה, ומים חמים, שטפתי את הפה בתמיסות של יוד (עד שאזלו הקפסולות) וצחצחתי את השיניים, בוכה ויורקת דם.  היה לי רע.

ניסיתי להאשים את עצמי במצב, ואת ההחלטה המטופשת שלי להמשיך את הטרק לבד, אבל ידעתי, שגם לו היה פה מישהו איתי, זה לא באמת היה משנה, הגוף שלי קורס לא בגלל הסוליסטיות. להפך. אולי בזכותה הוא החזיק עד עכשיו. ובכלל, המצב עכשיו הוא מצב קיים.

ספרתי שישה ימים מאז עזבתי את טוקה. יש לי עוד יומיים של הליכה עד תחנת האוטובוס, ובדיוק יומיים לפני שהיא תתחיל לדאוג. מושלם לכאורה, אלא שלחץ הדם שלי היה כל כך נמוך, שלא יכולתי אפילו לעמוד.

 נרדמתי והתעוררתי ונרדמתי שוב.

באחת הפעמים התעוררתי למצוא מישהו אירופאי מודד לי את הדופק. תשמעי, הוא אומר לי, את מוכרחה לקבל החלטה:

במרחק יום הליכה מערבה, יש בסיס צבאי שיש בו מנחת מסוקים. את יכולה ללכת לשם ולהזמין חילוץ ולהגיע מחר לבית חולים בקטמנדו ולקבל עירוי. האופציה השנייה שלך, היא ללכת דרומה, את המשך המסלול. יומיים של ירידה משמעותית בגובה.

בכל מקרה, את מוכרחה לרדת. את שומעת אותי?! אסור לך להישאר פה עוד יום.

אני שומעת אותו. ושוב נרדמת. ושוב קמה. שרבן מושיט לי כוס עם איזה תרופה מקומית סמיכה. יש בזה חמאת יאק, הוא אומר לי ואלכוהול, ועוד דברים שהוא לא יודע לומר באנגלית.

אני לא שותה.

הוא אומר לי: אחינו הקטן יבוא מחר ללכת איתך, ושוב אני נרדמת, ושוב קמה.