~

(אזהרה: דיי. אני מסיימת את הסיפור הלילה. זה הולך להיות ארוך).

מי שמצטרף זה עתה, (ויש לו הרבה זמן פנוי), אפשר לקרוא את תחילת המסע הזה כאן, ואחר כך כאן וכאן.

בסוף היום ההוא (השישי לבד,ה-14 לטרק), שבו נרדמתי והתעוררתי חליפות לתוך סיטואציות דהויות שלא ידעתי לומר אם הן מציאות או הזיה של חידלון, שוב נרדמתי, ואז פתאום היה בוקר. בוקר מאוחר. 9:00 בערך.

אני קמה קצת יותר חזקה ומחליטה לרדת ברגל. אני חלשה אבל נחושה. אני גם לא מודעת לגמרי למצב הבריאותי שלי, ולא רוצה פינוי אווירי. זה נשמע לי כמו פתרון אחרון לגוססים באמת, ואני, מה פתאום. רק קצת עייפה. והעייפות היא בגלל המאמץ הגדול של הטיפוס (שנגמר) וגם בגלל שאני לא אוכלת כבר כמה ימים. זה הגיוני. אז הנה, החלטתי: אני אוכל ארוחת בוקר כמו שצריך ואצא לדרך.

שרבן מגיש לי דל באט. אני מנסה, באמת מנסה, ולא יכולה. הפה, אחרי כמה ימים ללא מזון מוצק, ועם כוויות הקור ודלקת החניכיים והגרון הדלוק, פשוט מסרב. גם בלוטות הלימפה שלי (אלה שמאחורי האוזן, אלה של החזרת והצום והדלקות) נפוחות. שוב אני שותה תה חם במקום לאכול. אני אורזת לאט את התיק ומשלמת לשרבן ומחבקת אותו ואת אחותו. היא מציגה לי את דָאמִי, האח הקטן. הוא אולי בן עשר, והוא מרים את התיק העמוס שלי כאילו היה מלא בנוצות. הוא לא יודע אנגלית, אבל הוא כולו אופטימיות פשוטה ושמחת חיים מהלכת, הולך לידי ושר כל הדרך שירים מסרטים הודיים, וחברים שלו מצטרפים ללוות אותנו מכפר לכפר, הופכים אותנו למעין חבורה עליזה ומוזרה.

אני מתקדמת אחריהם לאט, מתנשפת, עוצרת הרבה. לפעמים אני כמעט מתעלפת (פתאום העיניים משחירות והקולות מסביב הופכים עמומים) ומתיישבת על האדמה. כמה רגעים – וזה עובר. דאמה מחכה, מושיט לי יד כשצריך. הוא מבין. אבל עכשיו, רוב הדרך בירידה ועד מהרה אנחנו עוברים את קו השלג ונכנסים לעמקים הירוקים שהשמש זורחת בהם.

שמש. האויר קצת מפשיר, ופתאום אני שוב מצליחה להבחין מבעד לטשטוש העיניים שלי בדרך המתפתלת בין הגבעות העגולות של העמק, ולציין לעצמי עד כמה הן שונות מפסגות ההרים, וכמה יפות גם הן, בחמוקיים שלהם. הנוף הוא ארוטיקה. נשיות העמק, נוכח זכרון ההרים. כמעט ואין מטיילים על השביל, או אולי, כולם רחוק לפנינו. בערב אני ישנה בגסט האוס שאני האורחת היחידה שלו.

ברחוב, קצת לפני שמחשיך אני פוגשת את המקשיב שלי. עוד לפני שהוא הפך למקשיב, והרבה לפני שניכסתי אותו, הוא אמר לי משהו ישראלי להחריד, ואני עניתי לו בטון מרוחק, ואולי קצת בחוסר סבלנות. אני לא זוכרת מה בדיוק נאמר שם. אני זוכרת רק שהייתי עייפה ורציתי בעיקר לישון.

בבוקר, פגשתי אותו שוב. יצאנו יחד מהכפר. דאמה הלך קצת קדימה, ואני פניתי אליו והתנצלתי. "אני לא כזאת אנטיפטית בדרך כלל", אמרתי לו. ניסיתי לחייך. הוא הביט בי ושאל מה עבר עלי לעזאזל. סיפרתי לו בקושי. מלמולי שפתיים סדוקות. הוא הקשיב. הוא הקשיב כמו שלא הכרתי. יש לו עיניים פעורות, למקשיב שלי, שננעצות בך כשאתה מדבר. לפעמים נדמה שהמבט שלו נכנס לך דרך האישונים למוח, ומטייל לך בין המילים, בוחר מה תגיד. הוא מהפנט לכדי דיבור. 

כל היום ההוא הוא ליווה אותי למטה בשבילים המתפתלים, מתאים את הצעדים הגדולים שלו אלי. ואמרתי לו כאב וחולשות ופחד, עד שהם התרוקנו מתוכי. אחר כך דיברנו סתם. על מוזיקה וספרים וכתיבה. גילינו שאנחנו דומים מאוד באהבות שלנו. הדיבור השכיח ממני את הכאבים, ואת הגוף הפיזי המתמעט– ולקח אותי למקומות של רוח ולב, וכמה חזקים הם היו, המקומות האלה. 

יחד הגענו עד תחנת האוטובוס. היום התשיעי למסע. טוקה בטח כבר יוצאת מדעתה, אני אומרת לו, ומתפללת שהאוטובוס לא יתקע או יתקלקל או משהו כזה שבנפאל הוא בגדר אפשרות שכיחה.

אני קונה כרטיס ומושיטה לדאמי כמעט את כל הכסף שנותר לי. הוא נדהם. אנחנו לוחצים ידיים, והוא רץ במעלה ההר.
אחר כך האוטובוס מגיע ואנחנו נוסעים איתו עד קטמנדו ואז בריקשה לטאמל, למלון. אני עולה לחדר ודופקת. טוקה פותחת לי. היא מסתכלת עלי ומתחילה לבכות. 

הסתכלתי עליה מסתכלת עלי, והרגשתי איך החולשה שלי שוברת את קליפת הנחישות וכוח הרצון, ובוקעת בי, מזדעקת, כמו תינוק בצווחה ראשונה של קיום.

קרסתי על המיטה, ככה כמו שאני, ונכנעתי לה לחולשה. בכיתי כמה שהיה לי כוח. נרדמתי וקמתי. טוקה אמרה לי: לכי עכשיו להתקלח. אני לוקחת אותך לאכול.

במקלחת, התפשטתי לאט, והסתכלתי במראה. כן. זה נראה גרוע כמו שזה הרגיש. רזיתי מאוד מאוד. לא אכלתי שום דבר מוצק במשך חמישה ימים. הפנים שלי היו חיוורות, יבשות וסדוקות. בלוטות הלימפה שלי היו נפוחות, כמו בחזרת. השפתיים שלי היו נפוחות וסדוקות, כחלחלות, ובשלפוחיות של כוויות הקור הייתה מוגלה. והגרון שלי כאב. גם הלשון. גם החניכיים. התקלחתי לאט. צחצחתי שיניים במים מטופלים בכלור. ירקתי דם.

טוקה לקחה אותי למסעדה שבה היא אכלה כל השבוע. היא קצת טיילה בסביבה, אבל בעיקר נחה והחלימה. עכשיו היא תחלים אותי. אני מנסה לאכול מהאורז שלה ומשתנקת. אני לא יכולה לבלוע את זה, ואני נרעדת מכאב התבלינים על השפתיים והלשון.
אבל לטוקה זו מסעדת הבית. היא קוראת לבעל המקום ומסבירה לו את הבעיה. הוא מכין לי,  לכן, איטריות שבושלו הרבה יותר מדי (עד שהפכו עיסה), בלי שום תבלין, מושרות במי הבישול שלהן. אחד הדברים הכי מגעילים שיכולים להיות, והדבר היחידי שהצלחתי לאכול. מעט. לאט.

פעולות שגרתיות מתפרקות לתהליכים בלתי מורכבים במידה והמערכת המבצעת תקינה. במידה ולא - פעולות שגרתיות מתפרקות לתהליכים מורכבים. לפתוח את הפה. להכניס אוכל. ללעוס. ללעוס. ללעוס. ל-ב-ל-ו-ע. ולחזור מההתחלה.

פעולות שגרתיות מתפרקות לתהליכים מתפרקים לפעולות שגרתיות מתפרקות לתהליכים מתפרקים לפעולות שגרתיות.

(יומן המסע שלי, 26/11/00) 

אני לא יודעת למה, אבל משום מה הייתי משוכנעת שאסור לי בשום אופן להגיע לבית חולים בקטמנדו. כל מני סיפורים של זיהומים ומחלות, שהגוף שלי לא יוכל להם. בדיעבד: יש בתי חולים אירופאים שהם מערביים לגמרי, אבל ככה חשבתי אז, ולא רציתי בשום אופן ללכת. מצחיק. פחדתי מבית חולים לא סטרילי הרבה יותר מאשר מהפסגה של ההר.

אז במקום בית חולים, אני מתקשרת לבן דוד שלי, שזה עתה סיים ללמוד רפואה, והוא רגע לפני הסטאז'. מבחינתי, הוא הדבר הכי קרוב לרופא שאני יכולה להתייעץ בו. אני משביעה אותו לשמור על סודיות ומספרת לו כל מה שקרה ואת המצב. עכשיו, רק שתבינו: כראוי לכל מטיילת עם מערכת חיסונית כושלת, התיק שלי מלא באנטיביוטיקות הכי חזקות בשוק. בן הדוד שולח אותי למחוזות האוגמנטין, וטוקה מקדימה את הטיסה לניו זילנד, שם אני סומכת יותר על הרופאים. (עד שנגיע לשם, אני כבר לא אזדקק להם).

באותו ערב קורה דבר מוזר. אני פוגשת ברחוב איש אחד שפעם אהבתי. "ידעתי שנפגש", הוא אומר לי. "אני לא מאמינה שאתה כאן", אמרתי לו, והתחבקנו. באמת לא האמנתי.
רגע.
זה סיפור הרבה יותר מסובך.

הוא עבד איתי כשהדרכתי, וכבר מההתחלה היה ביננו חיבור מטורף. הוא תמיד ידע לשאול אותי את השאלות שלא העזתי לשאול את עצמי, ושתק עד שעניתי לו (ולי) בקול רועד. הוא הצליח לקרוא את הרבדים הכי נחבאים שלי, ולהראות לי אותם, והכי מוזר- הוא הוא צץ לי בחיים בדיוק ברגעים בהם הייתי זקוקה לו. לפעמים היה נדמה לי שאם יש מלאכים שומרים – הוא השומר שלי.

ופעם מזמן, לפני שנפרדו דרכינו כתבתי לו מכתב כזה, של כנות. הודיתי לו.

והנה עכשיו, אנחנו נתקלים זה בזו בטאמל בנפאל. אני חולה מאוד, והוא בדיוק חוזר ממחנה פליטים בטיבט, שם הוא התנדב עם צוות של רופאים, ובמקרה התיק שלו מלא בציוד רפואי. אמפולות של מים סטריליים, משחות חיטוי. כל מני דברים שאני צריכה. הוא מושיט לי אותם, והוא נשאר, לעזור לטוקה לטפל בי. לעזור לי להתחזק.

אחר כך, כשאני כבר בסדר. אנחנו שותים אצלו בחדר יין אדום ומדברים על בודהיזם. אנחנו יושבים על המיטה. הטלוויזה פתוחה. טוקה שקועה באיזה סרט. פתאום הוא מתקרב אלי ולוחש לי: אני חייב להראות לך משהו, ובארנק שלו מקופל המכתב ההוא שכתבתי לו לפני שלוש שנים. קצת קרוע בקפלים, קצת דהוי. מאוד משופשף. אתם קולטים? לא דיברנו שלוש שנים. אפילו לא ידענו ששנינו באותה מדינה, ואז, ביום שאני חוזרת מההרים אנחנו נתקלים זה בזו ברחוב, והמכתב שלי אצלו בארנק. הוא לא יודע להסביר לי את זה, ואולי לא רוצה. אני לא מקשה, אבל לפני שנפרדים אני מושיטה לו מכתב חדש.

(פתאום אני שחרזדה. והרי, זה כבר סיפור אחר...)

גם מהמקשיב שלי אני נפרדת בטאמל, בחיבוק ומכתב. הוא ממשיך להודו ואני למקומות אחרים, אבל אנחנו ממשיכים להתכתב במייל ונפגשים אחרי תשעה חודשים של מסעות בקוואסן בבנגקוק. אנחנו יושבים לארוחת ערב ואני מבקשת ממנו לספר לי שוב את הסיפור הזה, כפי שהוא קרה באמת. אני מוכרחה לדעת שלא המצאתי אותו.

לא המצאתי אותו.

אני אומרת לו שוב דברים שכתבתי לו אז. שהוא פשוט הציל אותי, ביומיים ההם. הוא נבוך. הוא אומר שהוא לא עשה כלום. רק הקשיב וסיפר לי סיפורים, כדי להסיח את דעתי. "וזה הצליח", אני אומרת לו. "השיחות שלנו היו הרגליים שנשאו את חורבות הגוף שלי לקטמנדו".

סוג של סוף דבר :

אחרי כל זה המשכתי לטייל עוד 11 חודשים (ובסך הכל שנה בדיוק). 

מנפאל נסענו לניו זילנד, 3 חודשים טיילתי עם טוקה ואחר כך המשכתי לבד, לאוסטרליה לתאילנד ולאינדוצ'ינה (לאוס ויאטנם וקמבודיה). עשיתי עוד הרבה טרקים. טיפסתי על עוד כמה הרים, הגבוה בינהם - מאונט קוּק בניו זילנד. לפעמים הלכתי עם אנשים אחרים, ולפעמים לבד.

והייתי "שזופה וספוגה כולי בשפע העולם הזה" (הרמן הסה),  ועודני.

עודני.

ולמדתי להביט בעולם בפליאה.

וכל דברי המסעות ההם,  הלא הם כתובים בחמשת יומני המסע שלי,

(ואין לי רצון או צורך לשכתב אותם).

לילה טוב.

ליתוס.