~

1. פוסטראומה: עצרתי למלא דלק, שירות עצמי. תוך כדי נזכרתי שממש מזמן לא בדקתי שמן-מים-כיפאק-היי, אז פתחתי את מכסה המנוע. הסתכלתי שם פנימה. ראיתי שיש מספיק מים, ואחר כך בדקתי בצ'ופצ'יק הקטן וראיתי שחסר שמן כהוגן. הוצאתי את המיכל מהבגאז', ועמדתי מול המנוע הכבוי שלי. הסתכלתי על הפקק ולא יכולתי לפתוח אותו. "תרגעי", אמרתי לעצמי. נשמתי עמוק. "בסה"כ המיכל של השמן". הנחתי עליו את היד. המכסה היה עוד קצת חם, ולא הצלחתי לגייס את הכוח לפתוח אותו, ואולי לא היה לי אומץ. האצבעות שלי החזיקו, נצבעות בשחור, ופתאום כבר לא ידעתי אם זה המיכל של השמן, למרות שמילאתי אותו כבר עשרות פעמים. הסתכלתי מסביב. התחנה הייתה ריקה. שום מתדלק לא נראה באופק. "פוסטראומטית", אמרתי לעצמי וויתרתי. סגרתי את מכסה המנוע ונסעתי הביתה.

2. תנועה בהילוך איטי חושפת אותך לשלבים של ביניים. ראיתם פעם איש רץ בהילוך איטי? את הפנים המתעוותות, את הזיעה ניתקת מהגוף? יש דברים שאפשר לראות רק בהילוך איטי. ככה זה גם בהיכרות הזו. במרווחים הגדולים שבין פגישה לשיחה אני יכולה לראות בברור את הצורך ואת המקום שיש בי, אבל גם את המרחק העצום, התהומי, שעוד פעור ביני ובינו. אני לא יודעת אם נצליח לגמוע את המרחק הזה לפני שאתעייף. שבוע וחצי. שתי פגישות. שיחות טלפון קצרות. לא יכול להיות שכבר התעייפתי.

3. אחרי יום של הקאות אני שוכבת מכורבלת. האור כבוי ורק הספירלות האדומות מאירות את החדר. נ' לוחש לי שכל זה נשמע לו כמו סיפור עם סוף ידוע מראש. יכול להיות שהוא צודק.  מעלי השמיכות עבות וחמות ודרך השפופרת אני מרגישה מחובקת. אחר כך אני מתמלאת אשמה. אני מוכרחה לנתק.

4. יכול להיות שאני-קצרת-הרוח רוצה אינטימיות אינסטנט, כמו שהייתה אז עם אישכברלאשלי. כזו שנוצרת עם קוראים בבלוג שמתגשמים. אני קוראת לזה "קפיצת חלל"  מעל דייטים ראשונים.  

זה כמו שביל שמוביל מהשער לדלת, שאני לא יודעת ללכת בו. "סבלנות סבלנות", אני לוחשת לעצמי, אבל אני לא בטוחה שזה רק אורך רוח שחסר.