~

עייפה משבועיים מלאים בסלטות של הלב (בחור אחד ירוק עיניים  חד מימדיות, בחור אחר שהשאיר אותי מגרשת נשרים, מבחן אחד לא קל והצטננות מתישה, ויד ימין שהתנפחה פִּיוּ) החלטתי לעשות מעשה ואחרי שיחה לילית פורמת עם טוקה נשארתי להתפנק במיטה ולא הלכתי למעבדה.

קמתי מאוחר, אחר כך יצאתי לשמש ועמדתי שם לחשוב, ביד אחת קפה. ביד שניה -  צינור משקה עלים של נוריות. 

יש לי מליון דברים לעשות כדי לשפר את מצב הרוח העגמומי משהו. למחוק משימות שדחיתי:  נקיון גדול (כולל המקרר), לקנות אוכל לכלבה, לדבר עם הבוס לשעבר בקפה שהתקשר להתגעגע, מניקור, ויש מכירת חיסול של הוצאת ידיעות (בחסות אריאלה), והגינה, ועוד איזה מאה פקעות, ולהמשיך להכין את הסמנריון שלי שהזמן שלו הולך ואוזל, ובערב מסיבת חנוכה אחרונה בהחלט אצל אחותי במושב... יהיה בסדר.

השמש טובה ואני לא באמת עצובה. אני רק מרגישה קצת תקועה, קצת צריכה שינוי, לא בהכרח מעשי (כמו קיר לא נראה שאני רוצה נורא לעקוף או לשבור כדי לחזור להתקדם).

ואז פתאום, בעודי מהרהרת במליון משימות ובזמן שחולף בזמן שאני מהרהרת, הבחנתי בשוטר עומד ליד השער, ומרחוק ראיתי אותו מעתיק את מספר הרכב של הכחולה. דוחניה ליד הבית?! אפשרי, אבל לא שכיח. יצאתי אליו.

מסתבר שאיש אחד בן 78 נהג לאיטו במורד הרחוב,

קיבל שבץ מוחי,

זגזג

פגע בכך וכך מכוניות, פספס כך וכך אנשים,

עד שמישהו צעק לו תעצור. תעצור עכשיו, והוא לא הבין מה קורה אבל הצליח איכשהו לעצור בתוך הכחולה שלי. 

בום קטן. מנורה שבורה. אמבולנס. משטרה. עדויות. וכולם בסדר, וכולם שקטים ומודאגים, וכולם טובי עיניים. גם האיש נלקח מפה בהכרה.

זה יכול היה להגמר הרבה יותר גרוע,  

חנוכה ונס גדול קרה.

לפעמים נדמה לי שאני מגנט להתרחשויות מוזרות.