~

אני רוצה לכתוב דברים, אבל משהו בי רוצה לברוח לשורות קצרות, שהן טובות בתור מקום לברוח אליו כי ברור איפה הן מתחילות ומתי הן נגמרות, והן משאירות את העמוד מלא אויר וכל אחד יכול למצוא שם את עצמו, להתפלש וגם להתמסך, וגם אני, להעמיד פנים שכתבתי את כל מה ששתקתי, ובעצם לכתוב בדל של קצה של רגש חמקמק. אבל אני לא רוצה להניח לעצמי לברוח ואני רוצה לכתוב בבת אחת בכל הכוח כמו הרוח בחוץ שתולשת עלים של פקאן ולוקחת אותם למסע קצר ונפלא של נפילה.*

בחוץ יש חורף וקור שצובט בלחיים ואני מתכרבלת בהם, וגם בצעיף וסוודר ומעיל וכובע, ואני שכבה על שכבה על שכבה, אדים חמים של נשימה אבל האצבעות קפואות. זה משל.

עברה שנה. הכל תקוע כאן על הקירות כמו בתערוכה. אני הולכת בין החדרים ונזכרת במה שהיה, ומקפלת לי פינות במקומות ששוה לחזור אליהם. המקומות ששינו. יש כמה כאלה. זו הייתה שנה עמוסת שינויים. מעברים, אקדמיה, עבודה, אהבות קצרות, לונה פארק של רגש, איבוד וניווט והמצאות מחדש. אחר כך אני מחפשת קולות שנשארו להדהד בין החדרים, כדי לאסוף אותם ברשת פרפרים ולשחרר מהחלון לרוח. הייתי רוצה לעשות את זה ביחד, אבל אני עושה את זה לבד, ואני כבר מיומנת, גם בלבד וגם ברשתות. אחר כך שוב ממלא אותי שקט וינואר יכול להתחיל.

כשאני חושבת עשר שנים קדימה אני יכולה לדמיין אותי פעמיים. פעם אחת לבד, ופעם אחרת מאוד ביחד, ובשני המקרים האישה שבתמונות הללו היא אני. יש המון דברים שעושים לי טוב וגדלתי לדעת מה הם, ולדעת להתעטף בהם במיומנות של אישה שמתעטפת בשָל, שיש בו גם נקודת מבט שהיא מפוכחת אבל נאיבית (או אופטימית, או חולמת בהקיץ), וגם את חבורת האנשים המעולים שאני אוספת סביבי (אוסף פרטי), ואת התרבות מהסוג שנעים לי לספוג ולעבד, ובטח שגם את המילים הנכתבות, המייטיבות, והולכת על ארבע אחת מכשכשת, וכמה עלים.

זה לא שהכל מושי-מושלם, זה לא שאני לא עצובה לפעמים או פוחדת או בודדה מאוד, אבל ברוב הפעמים אני מצליחה להסתכל על הרגשות האלה ולהבין אותם, ולפסל אותם. רגשות הם פלסטלינה. לפעמים זה עובד, וכשזה לא, אני יודעת לבקש עזרה ויש מי שבא לחבק אותי במקומי.

אז בעתיד אני יכולה לדמיין אותי פעמיים ואני לא רואה באף אחת מהתמונות האלה אכזבה, כי הבנאדם יכול לחפש ולקוות ולנסות בכל הכוח אבל בסופו של יום השמש שוקעת והשמש עולה והזמן שלנו הולך ואוזל, ובינתיים מה שקורה- קורה בסוגריים או באותיות קטנות*, ומי שהולך איתי הולך איתי באותיות הקטנות האלה, והאיש שיהיה לי יהיה איתי בהן, וגם במקום שבין האותיות, ואני אהיה בשלו, אם יהיו לו, או במטאפורה אחרת שאני עוד לא יודעת להמציא כי אני לא יודעת כלום על האיש הזה.

מעניין כמה שנים של אדם שווה שנת בלוג. נדמה לי שנצח.

הופס. הנה עברה עוד אחת. אני בלוג זקן.

שנה אזרחית טובה.

* "זמן חריף, קצר ונפלא של נפילה" - מתוך - לעלים משהו מיוחד/ יהודה עמיחי

"ומה שקורה קורה בסוגריים או באותיות קטנות" - מתוך - בוקר ליד הים/ יהודה עמיחי.