~

הכלבים בחצר נבחו. זה סימן שיש חתול על אחד העצים, או שמישהו עומד מול השער הנעול. יצאתי לראות. ליד השער עמד איש שאני לא מכירה. קצת נמוך, קצת שחום, קצת קרח, ומוטרד מאוד. הוא קרא לי. "סליחה! סליחה!!" . ניגשתי אליו.

הוא הציג את עצמו. קוראים לו ארנון והוא הטיס אוירון צהוב מהגבעה של הפרגים שמאחורי הבית שלי. פתאום האוירון יצא לו מטווח השלט, והוא הצליח לראות אותו מתרסק איפשהו כאן בסביבה, והוא כבר שאל בכל הבתים של כל השכנים באזור, וחיפש על הגגות וגם בשדות והוא לא מצא, ונשארה רק החצר שלי, סיכוי אחרון, הלוואי, ואולי אפשר, זה אוירון צהוב, כזה גדול, "את מוכנה אולי להסתכל?"

"בטח שמוכנה. חכה שניה."

הלכתי. עשיתי סיבוב בגינה. ליד המחסן ובין הגרוטאות וליד הלול ומאחורי האבוקדו וליד חבלי הכביסה, אבל לא הצלחתי לראות שום אוירון-צהוב-כזה-גדול. האמת היא, שכבר היה חושך, ולא כל כך אפשר היה לראות משהו בכלל. הכלבים נשארו לנבוח ליד השער, עושים לארנון פרצופים מפחידים. חזרתי לשם.

"שקט. שקט!"

"אני מצטערת", אמרתי לארנון. "חושך ואני לא מצליחה לראות כלום. אני אסתכל שוב מחר בבוקר. בוא תשאיר לי את המספר שלך, למקרה שאמצא". ארנון חייג אלי ואני שמרתי את המספר שלו. כתבתי "ארנון של האוירון הצהוב".  בינתיים הוא הסתכל על הכלבים ואמר לי, "את מוגנת פה כמו שצריך, הא?"

"כן." אמרתי לו וחייכתי, " כן."

"תגידי, מתי תהיי בבית מחר?" ארנון שאל אותי. לא כל כך רציתי להגיד לו. פתאום חשבתי שאולי בכלל הוא פורץ. אולי כל סיפור האוירון הוא המצאה אחת גדולה? אולי צריך לקרוא למשטרה? אולי לכולבוטק? ביני לבין עצמי חשבתי שכמו שזה נראה, כל עוד הכלבים בסביבה ארנון לא יעיז להיכנס, וגם אם כן - ממילא אין לי שום דבר יקר במיוחד. בכל זאת החלטתי להיות קצת לא ברורה.

"אני לא יודעת עדיין", אמרתי לו. "אני עוד לא לגמרי בטוחה".

"טוב." אמר לי ארנון. הוא נראה קצת עצוב.

"אל תדאג, אני לא אשכח לחפש," הבטחתי.

ארנון אמר תודה והלך.

למחרת, ארנון התקשר אלי  בעשר. הייתי בהרצאה ולא יכולתי לענות, והוא לא השאיר הודעה. גם לא באחת עשרה וחצי. בעצם בשום שיחה עד שלוש. בשלוש יצאתי ועניתי לו.

"בדקת? מצאת משהו? "

"אני עוד שעה אהיה בבית", אמרתי לו.  "ואני  אחפש שוב ברגע שאחזור".

"פשוט, אה, את מבינה, אני כאן," אמר לי ארנון. "אני ליד השער שלך ואני רואה שהכלבים לא פה אז, אולי אני יכול להיכנס לגינה לחפש?"

"בשום פנים ואופן לא!", צעקתי עליו. נבהלתי וגם התרגזתי. או שהוא לגמרי פסיכי, או שהוא עובד עלי. "חכה עוד שעה!"

"בסדר", ארנון אמר. "בסדר".

אספתי את הכלבה ונסענו הביתה. כל הדרך דמיינתי איך ארנון מודיע לצוות שלו: "זה בסדר. הכלבים באמת לא פה ויש קצת פחות משעה לרוקן את הבית. אל תשכחו את המחשב". ניסיתי לחשוב מה כתבתי ולא גיביתי. יש כמה דברים כאלה, "אבל אלה רק מילים", הסברתי לכלבה. "רק מילים". היא שתקה. כשהגענו ארנון חיכה ליד השער. החצר הייתה נעולה והבית היה סגור וכשפתחתי ראיתי שכל הדברים עומדים על מקומם. גם ארנון עמד על מקומו.

"בוא. נחפש", אמרתי לו, והתחלנו לסרוק את החצר ביחד. לא מצאנו שום אוירון-צהוב-כזה-גדול וגם לא אוירון-צהוב-כזה-גדול. כלום. נאדה. גם לא על הגג, שארנון טיפס אליו בסולם החלק, בלי לפחד.

"את מבינה," הוא צעק לי משם, בלי ששאלתי, "זה אוירון שקניתי לילדים במיוחד בתאילנד. זו הפעם הראשונה שניסינו להטיס אותו. זאת אומרת, אני הטסתי, ואני הפלתי, והם כל כך מאוכזבים. אני חייב למצוא אותו. אני פשוט חייב. ואני לא מבין איפה זה יכול היה ליפול. אולי על הכביש. אבל הייתי רואה שאריות, משהו. וזה- כאילו בלעה אותו האדמה."

"אולי האוירון נפל ומישהו הרים",אמרתי לו. "תגיד, חיפשת גם בשדה שמאחורי החפירות?"

"כן", אמר ארנון. את היית הסיכוי היחיד שלי. הסיכוי האחרון. וזה לא פה. זה לא פה. אני לא רואה את זה בשום מקום."

"בוא. רד." קראתי לארנון. פחדתי שהוא יקפוץ. "בחיי, הלוואי ויכולתי לעשות שיהיה כאן אוירון".  אחר כך חיפשנו עוד קצת בין התפוזים. לא מצאנו. קטפתי שתי פומליות והושטתי לו: "הנה. קח, שלא תחזור הביתה בידיים ריקות."

ארנון חצי חייך. "תודה", הוא אמר, ויצא מהשער, ויצא מחיי. או כך לפחות חשבתי, עד שלמחרת, כלומר, היום, ארנון התקשר.

"ליתוס?" הוא שאל.

"זו אני ארנון," אמרתי לו, ושתקתי. איך הסתבכתי. הוא לגמרי אובסיסיבי, האיש הזה. דמיינתי שבעוד שניה הוא שוב ישאל מתי אני חוזרת, כי הוא רוצה לטפס על הדקל עם מצנח רחיפה כדי לעשות חיפוש מהאוויר.

"בגלל שהיית כזאת נחמדה, רציתי לספר לך, שמצאתי אותו, את האוירון. מצאתי אותו! הוא נפל על הגג של הבנק! הם לא הרשו לי לעלות לבד, אבל אחר כך מישהו עלה ומצא אותו, והוא בסדר. הוא ממש בסדר, הוא אפילו לא נשבר!"

"איזה כיף. מעולה. באמת. אני ממש שמחה", אמרתי לארנון, והתכוונתי,

"אפשר לנשום לרווחה."