~

פרולוג

הבוקר השכמתי קום במיוחד, כדי להספיק לקחת את העֶגלָה לוטרינר לפני ההרצאה הראשונה שלי. התארגנו צ'יק צ'ק, אכלנו, אני שתיתי את הקפה של הבוקר שלי ויצאנו לדרך. נסענו נסענו נסענו (היא מעולה בנסיעות, העגלה. ממלאה את כל המושב האחורי של הכחולה מוציאה לשון ועושה פרצופים לכל הנהגים מסביב. ברמזורים כולם סביבנו מחייכים וזה כיף). בסוף הגענו, אפילו הקדמנו בעשר דקות שלמות. המרפאה עוד הייתה נעולה, וליד הדלת חיכה שיקו (גור קטנטן ומתוק עם שם של ערס מנאייק) ושני בעליו הטריים, זוג יקים מבוגרים, שהקשר בינם לבין השם "שיקו" הוא בגדר תעלומה. דגדג לי על קצה הלשון לשאול אותם (והיא עוד הקפידה: "בש', לא בצ' ! "), אבל התביישתי.
 
פרק ראשון: מחכּים.

בכל מקרה, חיכינו לנו חמישתנו ליד דלתו של הדוקטור המבושש לבוא. בשעת הפתיחה היקה התחיל להזיע.
"היית פה כבר פעם?" הוא שאל אותי מודאג.
"המון פעמים", אמרתי לו. כבר איזה עשר שנים זה הוטרינר שלי.
"והוא בדרך כלל בזמן?" הוא שאל אותי. ניסיתי לפשפש בזכרוני. לא הצלחתי לחשוב על אפילו פעם אחת שבה טרחתי לבוא לכאן על הבוקר. משהו כנראה קרה לי בתקופה האחרונה. כנראה שאני עסוקה ממש אם אני עושה דברים בשעות הביזאריות של לפני הלימודים. 
"לא יודעת", אמרתי לו. "אבל הוא וטרינר מצוין ואחראי. הוא בטח תכף יבוא".
"זה כבר עשרים וחמש דקות שהוא מאחר", אשתו אמרה לו. "נכון. זה לא בסדר". הוא מלמל. הם שתקו. "זה כבר עשרים ושבע דקות", היא אמרה, הפעם בקול רם, אלי. "כן", אמרתי וחייכתי. קיוויתי שהם יתייאשו וילכו ואני אהיה ראשונה בתור. אם הם יישארו, אני עוד אשב פה הרבה הרבה זמן -  עד שהד"ר יסביר לשני המעצבנים האלה איך לטפל בשיקו (שאגב, לא מגיב לשם שלו, ככל הנראה כאקט של מחאה). 
 
פרק שני: מחכּים.

עשר דקות אחר כך, כשהוטרינר עדיין לא נראה באופק, חתולי הרחוב הרעבים התאספו לישיבת חרום ליד הדלת. העגלה עמדה מנגד, על כל כבדה ומשקלה, (שמנה וסולתה) ויצאה מדעתה. היה, איך אומרים, חם ומגניב.
 
סקרתי את הסביבה בחיפוש נואש אחרי טיפה של צל.  יש שם קיוסק עם שני כסאות ושמשיה, אבל לא נעים לשבת בלי לקנות. (אח, מחונכת שכמותי). שלושה שקלים וקרטיב אננס עשו את העבודה. גם העגלה הייתה מבסוטה, ליקקה חתיכות של קרטיב והלחיתה כאילו אין מחר. הוטרינר דפק חצי שעה איחור, וכצפוי, בילה עוד חצי שעה עם שיקו וחבורתו (היקה: "אז רגע, יש שעות קבלה אחרות?" הוטרינר: "לא, לא, אלה השעות. התעכבתי הבוקר, אני ממש ממש מתנצל". היקה:"אה. אז לא כדאי לבוא לכאן בבוקר?" הוטרינר: "אפשר לבוא בבוקר. אלה השעות. זה היה איחור חד פעמי. אני ממש מצטער." היקה: "אבל אולי עדיף בצהריים?" הוטרינר: "אתה יודע מה? עדיף בצהריים". היקה: "זה פשוט מאוד לא נעים. מאוד לא נעים. כתובה השעה על הדלת וסגור". הוטרינר המשיך ממש ממש להצטער. אני אמרתי בקול רם: נו, קישטה!  ומזל שהיו שם אינספור חתולים).
 

פרק שלישי: כל כלב בא יומו (או בתרגום חופשי: כּוּל כָּלבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ).

כשהם הלכו סוף סוף והעגלה ואני נכנסו. היא הייתה מקסימה כתמיד וזכתה לתשבוחות רבות (כן, נו. אני מודה. קרנתי מאושר. אני אמא גאה של הולכת על ארבע. מסמך אנושי מזעזע), אחר כך היא קיבלה גם זריקה נגד תולעת הפארק (חשוב מאוד! ) וגם קיבלנו המלצה על מאלף אחד.

מאלף. למה? כי גורה בגודל של העגלה שלי, אם אתה נכנס בשער, היא תקפוץ עליך בהתרגשות, אתה תיפול אפיים ארצה (אין לך סיכוי) והיא תזנק עליך ותלקק לך את הפנים כמו משוגעת. לפני שתתאושש מזה, היא תביא איזה בקבוק ותכה לך איתו בראש ותייבב - "תזרוק לי! נו, תזרוק כבר! נווו!" בליווי כשכושי זנב שהם מקור מהימן להמטומות מהסוג הטריקולורי.

  העגלה. לשם הערכת הגודל האמור, שימו לב לגודל כף הרגל (הידועה גם בשם החיבה - "הלאפּה") וציינו לעצכם כי מדובר בבלטות קטנות סטנדרטיות, עשרים ס"מ על עשרים ס"מ.

 הייתי מאלפת אותה בעצמי. זו לא משימה מסובכת כל כך, אלא שהזמן קצר והעייפות רבה, ואם לא תהיה לי שעה קבועה עם איש זר שלא יהיה נעים לי לבטל, אני אוותר לעצמי כל הזמן ואז זה לא שווה כלום. זה עסק יקר, אילוף גורים, אבל אם כבר להשקיע במשהו, אז זה ביצורה המקסימה הזו שלי. ללא ספק.
 

פרק רביעי: מה עבר על הוטרינר.

לפני שיצאנו מהמרפאה, הד"ר זכר להגיד גם לי: "תודה, ו... אני ממש מצטער על האיחור".
"לא נורא", אמרתי לו.
"זה כן נורא. זה ממש לא בסדר", הוא אמר ונעץ בי מבט רציני.
"טוב. זה כן נורא" (מה יכולתי להגיד לו ?!) "אבל לפחות עכשיו יש לי סיבה טובה להפסיד את ההרצאה הראשונה. תמיד אני מחפשת סיבות, אתה יודע",
הוא חייך.
"יש לי מן יום כזה", הוא אמר. " הכל הולך לי הפוך".
הוא היה זקוק למישהו שיקשיב לו. לא היה ספק. הייתי נשארת, אבל עוד הייתי צריכה לעבור ולהשאיר את העגלה למשמרת בבית הורי, ולהגיע לאוניברסיטה וכל זה, וכבר לא היה לי שום סיכוי להגיע להרצאה הראשונה.
"זה באמת בסדר. זה קורה לפעמים" אמרתי לו.
"לא. לא. זה ממש לא בסדר", הוא התחיל שוב.
נודניק.
"טוב ד"ר. אבל אני נורא ממהרת עכשיו", אמרתי לו. "יום טוב!" והלכתי.

פרק חמישי: תהייה.

 זו אני שקצרת רוח פתאום, או שהאנשים פשוט הפכו בחום הזה לעיסה דביקה של ניג'וּס?

אפילוג ורגע של תובנה.
ההרצאה הראשונה שהפסדתי הייתה שעמום טואטלי כמו גם זו שאחריה.

ישבתי מאחור, בשורה האחרונה ועשיתי עיניים לגבים של אנשים.

אין כמו עורף וכתפיים להתעוררות היצרים.