~

זו הדלת. פתוחה.

זה החדר.

שתי מיטות. שתי נשים.

מי מהן היא סבתא שלי?

אני עוברת על פניהן וקובעת:

אף אחת.

אחר כך יוצאת.

מסדרון.

סליחה?

הנה שם.

זו הדלת, פתוחה.

(אותה דלת)

זה החדר.

שתי מיטות. שתי נשים.

מי מהן היא סבתא שלי?

אני מתרכזת.

האחת,

(עוד מעט אני אקרא לה סופיה)    (איזנט איט אירוניק)

פרועה ועצומת עיניים

מסיכת חמצן מעל גוף

גדול מדי, כבד וזר.

לאחרת

(עוד מעט אני אקרא לה אהובה)

פנים חיוורות, שמוטות לסת, נטולות שיניים,  רפויות לשון,

וידיים נפוחות מאוד, האחת סגולה (!)  האחרת מרטיבה את השמיכה אלוהים יודע במה, למחוק. לשכוח. לשכוח.

ורק המקום הרך שבין העורף לכתף

רק הוא מוכר. וקו השיער.

גם קו השיער.

אחר כך אני מוצאת גם את שמה

ואז (רק אז)

מעיזה ונוגעת.

מלטפת את הפנים, את הידיים,       

ואת המקום הרך שבין העורף לכתף.

היא נושמת כבד.

עוד מעט כולם יחזרו.

תגידו לי, בחיי תגידו לי

למה הייתי מוכרחה להסתכל חזק כל כך

למה הייתי מוכרחה

לשנן זכרון שאנסה כל חיי לשכוח.

ואיך אמצא אותה-שלי בתוך עצמה

בימים אחרים.