היום יום-הולדת. אני בת עשרים ושמונה. קודם אלך להתקלח. אחר כך אתלבש ואשתה קפה בגינה שזורחת בה שמש חורפית. הכלבה תשתרע למרגלותי. אחר כך אני אודיע במעבדה שאני לא באה, ואתקשר לכל מי שהזמנתי כדי לבטל. אחר כך אולי אבכה. מדי פעם יצלצל הטלפון, לאחל לי מזל טוב או לנחם. אני אגיד תודה לשניהם. בצהריים נתאסף ונלך להפרד מהגוף שפעם חייתה בו סבתא שלי.
"
אומרים שהזמן עובר מהר, אומרים שהזמן עובר לאט. אומרים הרבה דברים, אבל האמת היא שהזמן לא עובר. הזמן דורך במקום. זה לא הזמן, זה אנחנו שעוברים, מהר או לאט. הזמן הוא רק השלייה שממנה אנחנו ממשיכים לינוק.
וכשאנחנו נולדים, אנחנו מתים."
(ראובן מירן, זכרונות מעונה מתה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
