~

שוב.

במקום שבו הכאב הוא פלסטלינה הנפש אצבעות ארוכות, וכל המקומות שעוד לא ננגעו נרעדים. אני יושבת בזה כשהלילה יורד, הפעם לאט. הנדנדה עטופה סדין כותנה לבן, עבה, של נדוניה, ואני מתנדנדת כמו ילד אוטיסט, נדנודים מרגיעים של רחם שמציירים בי את המחשבות בקוים עדינים. ציורי Lissajous.

מחשבות, ואני מפסלת בהן, ואני החמר ואני האובניים, סתת ואבן, כבשן ומתכת ואש.

כמה ילדותי זה לא לזכור לבלוע שני כדורים לבנים כל ערב. כמה ילדותי זה להיזכר בהם רק כשהגוף מותש, מכניע את עצמו, נופל למרגלות הקיום, מתחנן.

כמה ילדותי זה לעמוד נכחו אומללה ולא להבין.

לפעמים הקיום שלי הופך כולו לאוטואימיוני. אני נגד עצמי. אי אפשר לנצח בזה, ואסור להפסיד.

הלילה חשוך ושקט והחלום רך וטוב, ומתוכו הגוף מתעורר בבהלה אל המגע הזר, הקר של בד רפוי של אוהל. מבעד לשינה הוא נאבק, ואיך מוצאים רוכסן של דלת, ואיפה האוויר עכשיו, ואיך לקום. 

במחלה שלי הגוף קורס לתוך הנשמה כמו אוהל מתמוטט על גוף ישֵן.

במקום שבו הכאב הוא פלסטלינה הנפש אצבעות ארוכות והמילים נשימות.

אני כותבת את עצמי לדעת. 

(ואני לא יודעת כלום בעצם אין לי תשובות ויהיה לי טוב).