~

נשים - אנא קראו והביעו חוות דעת כנה ומפורטת באשר לסוגיה הסבוכה.

גברים - אתם לא מוכרחים, אם כי דעתכם חשובה לי לא פחות (ואולי אפילו יותר).

למתלבטים/ות והממהרים/ות אני מוסיפה את אופציית התקציר וקיצורי הדרך: 

איך הלכתי לחפש מכנסיים (1), איך התבאסתי נורא (2-4) , איך דמיינתי מהפך (5), איך נפלתי לתהומות התסביך הקיומי שלי (6-8)  ואיך לא קמתי משם (9) + שאלה פילוסופית (10), להלן:

1. הכל התחיל כשהזדמנו לי שעתיים פנויות וצורך קיומי בבגדים. אני לא קונה הרבה, אבל אחרי מספר דו ספרתי של חודשים של שחיקה אינטנסיבית, נדמה שאין ברירה. עברתי כבר את גיל הסמרטוטים. החלטתי לעשות מעשה ונסעתי לקניון.

2. המטרה הדחופה ביותר סומנה כמכנסיים. אני צריכה נגיד, שני זוגות חדשים. אחד ג'ינס, אחד מבד. לא טרנינג. לא דגמ"ח. זו לא נשמעת כמו משימה מסובכת, נכון? לכאורה. יצאתי לדרך אופטימית. 

3. יצאתי לדרך אופטימית וחזרתי מבואסת כמו אישה שבסה"כ רצתה מכנסיים שלא מציץ בם החריץ. אין כזה דבר. פשוט, אין כזה דבר יותר. כשביקשתי את עזרת המוכרות זכיתי במבטים המומים ותגובות שונות ומשונות. להלן המבחר:

- "זה דווקא לא נמוך יחסית" (אמרה והושיטה לי מכנס שיש לו שני כפתורים ואחר עם רוכסן באורך שני ס"מ).
-  "זה יצא מהאופנה, מותק" (ומבט של "מאיפה נחתת?")
- היא (מוכרת מחומצנת עטויית מכנסי-ערווה): "אבל למה לא נמוכים? כולן הולכות עם נמוך עכשיו, תראי את שלי...".  אני בתגובה: (בחוסר טאקט בלתי מתפשר): "כי זה נורא לא יפה בעיני".

שעתיים תמימות ביליתי בחיפוש אינטנסיבי אחר מכנסיים. לא מצאתי אפילו מכנס אחד נורמלי לרפואה.

4. וזה לא שאין לי מכנסיים בגזרה נמוכה. דווקא יש לי. לא נשארתי אי שם בשנות השמונים עם מכנס שיש לו גבול צפוני עם חזיה ודרומי עם חותלות. בכלל, אתם מדברים פה עם אישה שתמיד ביקשה 501. אני אוהבת כשהמכנס נגמר מתחת לפופיק, אלא שאני נוטה לשמור את מסתרי החריץ שלי לסיטואציות אחרות מישיבה על מדשאות הקמפוס.

אף מכנס שמדדתי (ומדדתי המון!) לא הצליח לעבור בהצלחה את מבחן הישיבה השפופה. אפילו לא אחד!

5. לעומת זאת, החצאיות מהממות. שקלתי להכריז על מחאה צרכנית ולעבור לחצאית-יום-יום (יש לי חג יומיום, הללויה). לכאורה מחשבה חיובית, אומרים הגברים שהצליחו להגיע עד כאן בקריאה. אפילו הבנות מחייכות. אחלה פתרון. הכי כיף בחצאית. נשי כזה. קייצי. אפילו הגניקולוגית ממליצה בחום (תרתי). וזה מחמיא נורא. ויש המון סוגים.

6. אלא שאז התעורר בי התסביך הקיומי שלי. תתכוננו, כי עכשיו מתחילה הסוגיה הרצינית.

7. כשמתפרצת המחלה שלי, היא מודיעה על קיומה בין השאר בפצעים אופיינים בעור – בכל חלקה טובה. אחרי ההתקף הדלקות עוברות והפצעים מגלידים, אבל כשהמערכת החיסונית כה דפוקה הם מגלידים מספיק לאט בשביל להזדהם שוב ושוב, ולהותיר אחריהם צלקת קטנה למזכרת.

8. צלקת קטנה למזכרת. סיפור חיי.

9. עכשיו, מצד אחד, מהדהדים בי קולות של השלמה. "כזו את, ואין לך מה לעשות. הן לא יעברו, הצלקות שלך. תקבלי את זה. תחיי עם זה. תלבשי חצאית קצרה ומי שתהיה לו בעיה עם זה, אז זו הבעיה שלו."

אבל זה לא ככה. איכפת לי מאיך שאני נראית. איכפת לי לא להיות מפגע ויזואלי. כמו הגודל, גם הלוק קובע. מאוד קובע. ככה זה. ושלא ימכרו לכם לוקשים.

ובכלל, אני נוטה לחשוב שהשלמה צריכה להיות מודעת. משהו בכיוון גרסת ה – "הנה אני כזו, וזה בסדר. יש בי דברים יפים ויש בי דברים שהם לא, ותפקידי הקיומי הוא לדעת מי הוא מה ולהבליט את שראוי להבלטה ולטשטש את מה שלא."

10. "מה שלא"? ! מה זה אומר?
שאלה פילוסופית. מה זה "יפה" או "מכוער"? מי קובע? האם האדם (אינדוידום, אך יצור חברתי) צריך למרוד בהגדרות החברתיות של היופי? האם יש מקום למלחמות שוא בזמן ובמקום? שאלות של הרהור פילוסופי, שהלוואי ויכתבו עליו הפילוסופים האמיתיים מאמר ראוי ומרתק (סבסטיאן, שמעת?).  אני קטונתי. אני יכולה להגיד רק מה יפה או לא יפה בעיני:

 החצאיות מדהימות בעיני. נורא בא לי עליהן. הצלקות לא יפות בעיני.

אוף.

אין לי מה ללבוש.

והאמת היא שייתכן שיום אחד אני אעמוד מול המראה בחצאית מאממת, ואני אראה לי יפה ככה, והצלקות יראו בעיני דהויות, ישנות, כמעט בלתי נראות. 

אני מנסה את זה כל פעם מחדש, בתקווה שכך זה יהיה. זה לא מצליח.