~

"צצתי

מן היומיום הפושה פה

עם כל העקום החסום הסתום

שאין לו מנוחה

מרצדת

בין המילים והלא מילים

מגורה מהן יותר מכל חיים.

נוטעת את הגוף לתוך הרגע

ואדרה עדינה מאוד מתיישרת אז בדמיוני

לתקן לי סטייה בעמוד השדרה

(אני, מתה מאושר).

בהזדקפות פורץ לתוכי הפז העז

שממנו מתבהרים קווי המתאר של האויר

שבין העצמים.

ומחשבה שקופה מתרסקת

אל מצח הזכוכית שלי. "

(אגי משעול)

*

אחר כך חצינו את כל המדבר עד אילת. שתינו אלכוהול מצאת החמה עד צאת הנשמה, קראנו את כל העיתונים וכל הרכילויות (המקומית והארצית והעולמית), עשינו קניות (רכשתי ביקיני ירקרק ומהמם), אכלנו (פסטורי פשוט מעולה, וגם לאנטריקוט של סנטה פה לא חסר) ישבנו בברים ויצאנו לרקוד. אחר כך חזרנו כדי לגלות שתקופת המבחנים נגמרה והסמסטר, למרות איומי השביתה, מתחיל. 

כך זינקתי לי משפת הבריכה של החופש בקפיצת ראש לתוך שצף קצף של דברים, במחקר, בפגישות, באקדמיה, בחיים. במחסור ילדותי של שעות שינה. זה שבוע קשה של כניסה לשגרה שעוד לא התגבשה, ואין זמן לעמוד בשמש לייבש את הכנפיים.

.

*

"באתרי הכרויות הפופולריות שלך תרקיע שחקים. התמונה שלך חמודה והטקסט שלך כובש. את רק צריכה אנרגיות לבליינדייטים, ולזכור שיש אנשים שאין איתם שיחה, וזה בסדר. זה לא שאת לא תקשורתית." (אני לעצמי).

בטלפון טראנס אטלנטי ביל אמר לי:

"well, you have to make it happen"

ואני אוהבת אותו על המשפט הזה,הקלישאתי.

*

משהו בי רוצה לדחות את הימים המחוייכים שיבואו אחר כך לאחרי סאגת הרופאים. אולי זה בגלל שכשאתה מכוון זכוכית מגדלת לאיזה מקום ויוצא לשמש,  משהו מעלה עשן, ונדמה לך שטבעות המדורה הזו מספרות לכל מי שמעבר לאופק שכדאי שיתרחק. 

הרופא הראשון נדחה ליום רביעי. אצל השני הייתי היום. היה, כצפוי, לא קל (להתמודד. להסביר לו במילים. לשכב מתחת למבט הדיאגנוסטי שלו, הבוחן). הרבה יותר קל לחזור להדחיק, לברוח, ובכל זאת אני נשארת. הוא היה נחמד, קצת שיפוטי אבל מומחה. אצטרך לבוא שוב בשביל תוכנית והצעת מחיר. מחר השלישי. אחרי שלושה אני בוחרת אחד ומגלגלת את העגלה הזו במורד.

*

נ.ב.1. - אני יודעת שרובכם לא מבינים את סאגת הרופאים שנכנסה פתאום לחיי. באמת שחשבתי על זה הרבה, והחלטתי לא לפרט. זה אישי וקשה. הניחו לזה.

נ.ב.2. - דרושות (בדחיפות) המלצות על ספרי שירה. אני צמאה.