אתמול
ילדה אתיופית קטנה בתחנה המרכזית, עם סבא זקן שנשען על מקל.
מחכים לאוטובוס. משעמם לה. כשקטנים הזמן הרבה יותר ארוך.
היא מסתכלת עלי ומחייכת, גם אני. היא צוחקת, והלשון שלה ורודה מארטיק, וכפות הידיים שלה קטנות ובהירות.
האוטובוס לא בא, אולי בגלל השביתה, והיא פתאום עוצמת עיניים ומתחילה להסתובב סביב עצמה. מתוך הסחרחורת הזו, היא פורסת ידיים לצדדים, מאיצה, שוכחת שיש שם עוד אנשים. בסוף היא מתרסקת על איש אחד גבוה מאד שעמד עם הגב ובהתחלה לא הבין מה קרה. הוא הסתובב ולא ראה שם אף אחד, ואז הוריד את העיניים וראה אותה. זה היה מצחיק, איך הוא מחייך במבוכה והיא קטנה ומבולבלת, מנסה להבין מי זה ואיפה היא ואיפה סבא שלה. אחר כך היא רצה אליו מתנדנדת, להתחבא מאחוריו.
אחר כך היא מגניבה אלי מבט. אני קורצת אליה, והיא צוחקת, והלשון שלה ורודה והעיניים שלה נוצצות.
אני מכירה את המשחק הזה. מסתובבים המון בעיניים עצומות ואחר כך, פוקחים אותן לסחרחורת.
צריך להיזהר לא ליפול, ולנסות להבין איפה אתה בעצם. זה אפעם לא במקום שחשבת שתהיה בו.
קצת כמו באהבה.
היום בצהרים שוב עבדנו שם בגינה, אבא שלי ואני. הוא תיקן צינור דולף של השקייה, ואני גזמתי את השיחים של הגדר. זה מעייף נורא. המזמרה גדולה וכבדה, מתאימה לידיים של חקלאים חסונים. ואני נאבקתי בכל גיזום, ובטח יתפסו לי השרירים. אחר כך התחלפנו – אבא סיים את הגיזום ואני גירפתי את העלים לערמה גדולה ליד השער. על השסקים האחרונים שעל העץ חוגגת להקה של דררות, שהופכת את הגינה לגן עדן ממש: עצים, ופרחים, ושמש, ותוכים צבעוניים. הלילה אני חוזרת לישון שם. סופשבוע של שקט. ספר טוב. קפה. מחשבות. סוף שבוע לכתוב. נראה אם אצליח לחזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
