~

שבוע הספר. צמד המילים הזה מצייר בי תמונה חדה: כיכר מלכי ישראל ענקית. עצומה. הפנים שלי בדיוק בגובה של השולחנות. מעל לראשי מתנשאות ערמות הספרים. היד שלי חפונה בכף היד הגדולה של אבא. אחותי מעיינת בספרים ברצינות. היא כבר יודעת לקרוא, ואני עוד לא. אני מביטה מסביבי, קצת באנשים וקצת בתמונות, ומשתדלת לא ללכת לאיבוד. 

ואז פתאום אבא אמר לנו: בואו! וחייך ומשך אותנו אחריו, אחת בכל יד, ושתינו מיהרנו להדביק את הצעדים הגדולים שלו. אני זוכרת בדיוק את המקום.

היו שם כמה ילדים לפנינו. חיכינו בתור. אבא שלי קצת התרגש, ואני לא ידעתי כל כך למה, עד שהגיע תורנו. עמדנו מולו. דוכן, שמאחוריו ישב איש מבוגר. היתה לו קרחת וזקן לבן, ועיניים מדהימות. צוחקות. יגאל מוסינזון. 

את  "חבורת סוד מוחלט בהחלט" כבר היה לנו. לכבוד שבוע הספר אחותי קבלה את "חסמבה בבית האסורים", ואני את חסמבה ושודדי הסוסים". שתינו זכינו להקדשה בעט כחול וליטוף.

זה היה אולי בשמונים וארבע. הייתי בת חמש. אני לא יודעת מה מהזכרון הזה אמיתי. אני תוהה אם התמונה שבעיני רוחי היא תמונתו שלו. ועכשיו כבר 2004, והכיכר כבר רבין, ויגאל מוסינזון ז"ל, ושבוע הספר בכלל בפארק הירקון, ובכל זאת, בכל פעם שאני שומעת את צמד המילים הזה, "שבוע הספר", עולה בי ניצוץ העיניים המחייכות שלו, הסופר הראשון שראיתי באמת, שואל אותי (מתביישת) איך קוראים לי ומלטף את ראשי וחותם.