~

אתמול נתקעתי עם הכחולה, ועמדתי מולה חסרת אונים ומבולבלת. ידעתי שתוקף הביטוח שקיבלתי מאוטו-סנטר פג, ולא ידעתי אם אני צריכה להזמין גרר, או להתקשר למוסך... ובכלל, מה עושים. הכחולה היא הרכב ראשון שלי, וזו התקלה האמיתית ראשונה. אבא שלי היה רחוק מכדי לעזור. החלטתי להתקשר אליהם בכל זאת.

לטלפון ענה שמשון, מנהל שירות לקוחות. הסברתי לו את הבעיה ותיארתי לו את חוסר האונים שלי. הוא בדק במחשב. אכן, תוקף הביטוח פג, "אבל בואי נראה איך אפשר לעזור לך", כך הוא אמר. הוא היה לא רק אמפתי, אלא גם ענייני וחביב. שאל על המצב והדריך אותי בסבלנות מה לבדוק במנוע וכיצד עלי לנהוג. (תרתי).

בשיחה הקצרה אתו למדתי לא רק לאבחן האם שלולית השמן שגדלה לה מתחת למנוע שלי הייתה שמן מנוע או שמן גיר (שהוא, אם לא ידעתם, אדום, ובעל ארומה חמצמצה...), אלא גם שיש אנשים שמוכנים לעזור ככל שידם משגת. הוא לא היה חייב לי כלום, ובכל זאת הוא לא חדל לנסות ולסייע לי.

עכשיו, טכנית, מכונאות רכב קשה בטלפון, ובמיוחד כשזו אני שעומדת ליד המנוע. בדיעבד, לא היה לו שום סיכוי גם אם הוא בעצמו היה שם לידי, אבל עצם השיחה, ההקשבה ותשומת הלב שלו היו גלגל ההצלה שנאחזתי בו בדקות הראשונות ההן, כדי להיחלץ ממצב הביש שנקלעתי אליו.
בסופו של דבר הכחולה נגררה למוסך והבוקר טופלה. הכל בא על מקומו בשלום. בצהריים חיכיתי לטלפון מהמוסך, כששמשון התקשר פתאום, לדרוש בשלומי ובשלום הרכב.

שיחה אחת קצרה שהייתה לי עולם ומלואו.

כתבתי לו עכשיו מכתב תודה, וכיתבתי את כל החשובים. אני עושה את זה יותר לאחרונה, מכתבי תודה. פעם לא הייתי עושה את זה כלל. אבל כשקיבלתי אחד כזה בעצמי, הבנתי שמכתב כזה לא רק מוביל  לשיחת "כיפאק היי" אצל הבוסים, אלא גם ממלא את הלב בשמחה ובתחושת סיפוק עצומה. כי ככה זה.  גם כשאתה יודע שאתה טוב במה שאתה עושה, שאתה הכי בסדר בעולם ועוד קצת, תמיד נעים לשמוע את זה ממישהו אחר. להרגיש מוערך.

תשומת לב. כמה קל לתת אותה. כמה ערך יש בה. אלוהי הדברים הקטנים. 

 "אני פותח חנות של תשומת לב"' אמר נועם. 

"מה זאת אומרת"? שאלתי אני.
נועם אמר: "זו תהיה חנות שאני אתן בה כל מיני רעיונות."

"מה פתאום החלטת ?", שאלתי. 

"אתמול נתתי ליובל עצה וראיתי שזה עזר", אמר נועם. "נעשה שלט. נכתוב, שזו חנות שנותנים בה המון רעיונות ויכולים לפתור כל בעיה שרוצים . נכתוב שמי שיש לו בעיה יכול לפתור אותה אצל נועם."

חייכתי.

אחר כך חיפשנו מקום מתאים לחנות. "מה צריך להיות בחנות?" שאלתי אותו. 

"שני כסאות" הוא ענה. הבאנו אותם.

בהתחלה ניסו נועם וחברים לבנות את החנות מקוביות. הם בנו מבנה מקוביות ובתוכו הניחו שני כסאות, אבל כעבור זמן קצר התפרקה החנות. אז החליט נעם למקם את החנות במקום אחר. ל"מטופל" הוא שם כורסא נוחה, ולעצמו - כסא רגיל.
והילדים? הילדים נעזרו בשירותי החנות בהתלהבות רבה.

 נועם ורותם ב"חנות של תשומת לב".

אסתר (הסייעת של הגן), באה לשוחח עם נועם אחרי שאביה נפטר.

"אם את יודעת איפה הקבר שלו, אז תלכי לשם ותשימי פרחים על הקבר, זה עוזר", אמר לה נועם. הוא גם ניסה לספר לה בדיחות כדי לרומם את מצב רוחה, ואמר שאין ברירה לפעמים צריך להיות עצוב.

בהמשך, לאור הדרישה הגוברת, נעם מינה לו עוזרת ש"תעבוד" איתו בחנות.
עדן נענתה ברצון וטיפלה בכל מי שצריך.

לקראת סוף השנה שאלתי את נועם ועדן: "מה נותנים כאן בחנות?"
נועם אמר: "זו חנות שעשויה מאוויר."
"למה אתה מתכוון?", שאלתי.
נועם השיב: "כאילו שאתה הולך למלא משאלות והוא ממלא לך משאלה, ואתה הולך. אבל אנחנו לא שד ממנורה."
"ומה הרגשתם כשעבדתם בחנות? ", שאלתי אותם. 

נועם אמר: " הרגשתי עייף,כי קשה לעבוד בזה". ועדן הוסיפה: "כשהתחלתי את תשומת הלב הרגשתי מאד מרוגשת להתחיל ואחר כך הרגשתי מצוין. פעם הרגשתי כאב בלב, הרגשתי שזה כאב של אהבה."

וזה סיפור אמיתי שמצאתי ברשת במקרה.

(הלינק הישיר לא עובד אצלי. זה תחת "פרוייקטים" בשם "תשומת לב". ואל תשאלו איך לעזאזל הגעתי לשם, כי אין לי תשובה. ו-לא. אני לא גננת.) 

ולכבוד שבוע הספר - ציטטה: 

כתב רוברט פולגום כבר לפני שנים: "כל מה שאתה צריך, כבר למדת בגן."