~

כמו שאתם יכולים להבין הוא לא התקשר. עשיתי ניתוח לוגי של התרחשות העניינים והצלחתי לצייר מטרה סביב הרגע המדויק שבו העניין נגמר. זה היה במהלך הדייט ההו-כה-מוצלח-לכאורה, קצת אחרי פתיחת הדלתות הג'נטלמנית, קצת לפני שכמעט דרסו אותי. במהלך השיחה המשעשעת ביננו הוא העלה איזה נושא, וגילה שדעתינו חלוקות. מאחר וזה עניין של תפיסת עולם, התפתח דיאלוג מעניין. בדיעבד אני חושבת שבעיניו הסעיף הזה היה מבחן אישיות קריטי. 

הוא רוצה לעצמו מישהי שאני לא. מישהי שלעולם לא תהיה אני, וזה בסדר.

(אבל איזה בזבוז הורמונלי-אינטלקטואלי!

אללי).

והיה עוד אחד, חמוד לאללה, שיצא אחרי מאיזה פאב חשוך בשעה מאוד מאוחרת, כדי לבקש את הטלפון שלי. כל הסיפור היה מאוד תמוה, בעיקר בשל העובדה שהייתי הבחורה הכי לא נחמדה על הבר, הכי מתחמקת ממבטים או שיחה והכי שקועה במחשכי הטיפה המרה. מה שהתחיל בשליש, המשיך בעוד חצי, עם הפוגה של צ'יסר  וחזרה לעוד שליש. אין לי מושג מאיפה גידלתי לי כזו קיבולת. אין לי גם מושג מה אמרתי לו שם, ברחוב, כשחברותי השאירו אותי איתו. נדמה לי שנתתי לו טלפון, אבל כנראה זה היה מספר קצת מתנדנד, כי מאז לא נודעו עקבותיו. גם על זה אין לי אלא לומר:

כמה עצוב.

אללי.

ומעניין לעניין באותו עניין (אחרון):

אחד הדברים המשעשעים ביותר שיכולים לקרות, הוא לעמוד בכניסה לחניון של קניון, לפתוח באגז' בבקשה, ובעוד האיש והכפפה עושה את דרכו, להזכר שיש שם שני שקים עצומים של חמישים קילו תערובת האחד. מואההה הא. הא.

האיש והכפפה: "מה זה?!"

אני: "תערובת. לתרנגולות."

האיש והכפפה: ~מבט המום~ "טוב, סעי".

בדרך כלל אני קונה שני שקים של עשרים וחמישה ק"ג, גם כי זה מספיק לחודש ויותר, אבל בעיקר בגלל שאין שום דרך שבה אני יכולה להרים במו ידי שק של חמישים קילו ולחצות איתו את החצר, בואכה המחסן והלול. בכל מקרה, אני אמרתי "שני שקים", ועומרי התבלבל, ואני לא בדקתי, והאשראי חויב, והופ, שני בחורים העמיסו לי לבגאז' 100 קילו. אלוהים אדירות. אז כבר כמה ימים שהכחולה נוסעת עם האף בשמיים, ובמחסן האוכל נגמר והתרנגולות חיות על דשא, שבלולים ושילשולים. אני צריכה להמציא איזה מתקן שיצליח להעביר את השקים מהבגאז' לתוך המריצה שלי. אני חושבת שלדחוף חמישים ליטר תערובת במריצה עד המחסן אני אצליח. אולי. בעצם לא בטוח. המממ. הייתי אומרת שלמתקן הזה קוראים " יקירי! בוא רגע! ", אבל אני חוששת שמאז שהשכן הבריון שלי נסע לניו יורק, אין עוד גברים חסונים בחיי.

למעשה, כשחושבים על זה, אין שום גברים בחיי.

כמה עצוב. אללי.

רעיונות שימושיים (כולל מתקנים מאולתרים מסובכים) יתקבלו בברכה (נא לצרף איור). תודה.

אני מבטיחה לבנות כמיטב יכולתי ולצלם להנאתכם.

נ.ב.

נמאס לי מעצמי. מישהו רוצה להתחלף ?

נ.ב.2.

לא אוהבת את ליל הסדר, ובמיוחד השנה, בלי סבתא.

נ.ב.2.א.

אבל נימוס אלמנטרי, הנה, אני אומרת: 

חג שמח.