~

את "welcome to the monkey house" קראתי על כסא מעץ, מול אגם muskoka באונטריו, קנדה. בחוץ היה קיץ, והקיץ ההוא של קנדה היה תענוג של ממש. הקוטג' הגדול היה עשוי עץ. המרפסת נפרשה לאורכו, חורקת עם כל צעד יחף ומשמיעה נקישות קטנות כשסנאים התרוצצו על המעקים. החיים במוסקוקה התנהלו ערומים על קו המים. מאחורינו, היער נשב הרפתקאות. 

בלילה ההוא של סוף השבוע, הגיעו שלשה זוגות הורים מהעיר (טורונטו) והצטרפו להמולת החופש הגדול, ואני יכולתי להשאיר את ששת הילדים ולצאת להרפתקה שכללה את הדרך הקצרה לתוך היער וחקירת בקתת העץ שבתוכו, שלא היו בה חשמל או שירותים. ישבתי שקטה למרגלות אח שלא היה צורך להבעיר וצנחתי לתוך שינה עמוקה וטובה.

בבוקר הילדים העירו אותי כרגיל, כאילו היינו שוב בחדר האורחים שבקוטג'. הקטנים פחדו מהיער, אבל שני הגדולים באו יחפים דרך החוף. פתחו את הדלת בשקט קולני, מתגנבים לי מתחת לשמיכות. דגדגתי אותם. אחר כך התמתחתי וקמתי, וצעדנו יחד חזרה: הם להשתוללות, ואני לקפה איטי של הפוגה. אחר כך יצאתי לשיט ב- row boat, מקפידה לסובב את המשוט בזוית הנכונה תוך כדי דחיפות חזקות עם הברכיים. המושב החליק במסילתו. חתרתי מהר. באמת מהר. כבר הייתי מיומנת. הרוח נשבה לי בפנים והמים נחצו תחתי, חלקים וכהים. חתרתי עד אמצע לשון המים שלנו-ועצרתי שם. השקט היה מוחלט. אפילו צעקות הילדים היו רחוקות מכדי להשמע. אחר כך הסתובבתי, וחתרתי לאיטי חזרה. אהבתי את זה. לו הייתי קנדית, הייתי ודאי חותרת בלי סוף.

באותו היום, על כסא עשוי עץ מול אגם פתחתי לראשונה את wellcome to the monkey house  שקניתי ב- Barnes & Noble בגיחה האחרונה לעיר. חיפשתי שם אסופה של סיפורים קצרים (הקריאה באנגלית עוד עייפה אותי אז), ומישהו דחף את וונגוט ליד שלי וחייך. זה היה לפני עשר שנים. זה היה לפני עשר שנים כשישבתי שם על המרפסת, וקראתי אותו מכריכה לכריכה.

מה שמדהים הוא  שאני יושבת כאן עכשיו, וונגוט מת, ועבר כל כך הרבה זמן, אבל סיפור אחד, קצר, על חיילים במשחק של שחמט, חלחל לי כל כך עמוק לתודעה, שאני לא צריכה לעצום עיניים או להשתהות כדי להזכר בו, ולהזכר כמה הוא טלטל אותי אז, בקונפליקטים הקשים, המהותיים שהוא העלה, ובחוסר האונים שלי נכחם, וברלוונטיות של כל אלה גם היום.

אין הרבה סיפורים שנטבעים בי ככה.

אין הרבה כותבים שיודעים לכתוב ככה.

מהיום, בכל אופן, יש אחד פחות.

חבל.