~

הוא מחייך ויש לו גומות ומבטא, ואני חוזרת הבייתה ולא ישנה. מהורהרת. אני לא יודעת מה אני יותר, מופתעת או מתה מפחד. בעצם כלום. כן. זה מה שקורה. אני לא מרגישה עכשיו כלום. נדמה לי שמנגנון הגנה אוטונומי בנה לי חומת מגן כשלא שמתי לב. ועכשיו נמתחים חוטים של שְׁתִי, (טוב, עוד מוקדם להגיד את זה, ויכול בהחלט להיות שאני מגזימה, אבל בואו נגיד, רק לרגע, שעכשיו נמתחים חוטים של שְׁתִי), ויש להם עובי וצבע ומרווח נשימה ומקום לארוג בו לאט, שורה אחרי שורה, ואת כל אלה אני רואה, אני רואה, אבל לא יכולה להעביר עליהם את היד, להרעיד. 

הכהות הזו היא מה שמפחיד.   

צָרִיךְ עוֹד זְמַן.