~

עוד הנשימה חפוזה והעור רטוב זיעה ורוק, עוד רעד דק של התרגשות של התפתלות הגוף, עוד השיער סמור והחזה עולה יורד ומצטמרר, עוד הסדין סתור והעיניים עצומות והיא איננה, וכמו היה זה רק גופה מוטל, רך וחיוור.
והוא נפרד לאט מהחיבור המתיימר הזה, מצמיד גבו לקיר ומתנשף. הוא רציני כל כך, היא מחייכת. הוא עייף.

אצל שניהם הנשימה תחזור לאט, כמו מתואמת. שנים של אימונים. אחר כך גם יפסיק הרעד המותש, המרוגש הזה. היא תתכדרר אל המקום שלה, כמו עובר אל רחם, גב נוגע בטן, ראשה על זרועו, וגבו, גבו אל הקיר, (צמוד, כמעט ממוסמר, כמו תמונה של האוהב שהוא פעם היה, אבל דו-מימדי וקר).

תמיד מאז, הוא ישן איתה כך. עם הגב אל הקיר.

כמו ילד נחבא בצל של בניין. כמו בלש המחכה לאיש שהוא לא מכיר.
ובכל לילה על סף המיטה היא לוכדת אותו, בין הקיום של השינה לבין חייו שהם מותו.

עם הגב אל הקיר. הוא הנידון והיא היורָה והיא ייסורי וורתר הצעיר*.

הלילה חשוך והשקט גולמי וסמיך וחיוור. היא תמיד יכולה לקום וללכת (אם היא רוצה), הוא לא יתעורר. לפעמים הוא חולם איך יכול היה להיות אחרת. לא יכול היה להיות אחרת, ומוכרח היה להיות ולא יהיה.

עם הגב אל הקיר כמו תמונה. כמו נידון למוות. כמו כתובת של חוסר אונים וכאב, כל כך הוא אוהב. את שומעת? כל כך הוא אוהב.

*יסוריי וורתר הצעיר.