כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2003
 ליתוס. עידן הזוחלים.
אולי זה בגלל שחם, ואני רוצה לשכב כמו חרדון בשמש. לתת לגוף להתחמם, לזוז לאט.
אולי זה בגלל רגעים של נוסטלגיה: במרפסת של חדר זול בניוזילנד אני יושבת עם אירי אחד (בנאדם) ואירי אחר (וויסקי). כבר חושך, אין לנו כוסות אז אנחנו שותים מהפקק עד שנגמר. מעלינו, ליד המנורה החיוורת עומדות שלוש שממיות, וצדות יתושים ופרפרי לילה וברחשים סתם. סנודיי אורגני מושלם. אני אוהבת אותן. ישבנו שם, שותים ומדברים, ולא שמנו לב אליהן עד שפתאום הן צייצו. אני זוכרת שנדהמתי מהקול הזה, הגוזלי. הייתי בטוחה שהן אילמות. שהן מדברות בטלפטיה או משהו כזה. זה נראה היה לי מתאים לחיוורון שלהן. אני זוכרת איך האירי חייך נוכח התהיה שלי מאיפה באים הקולות. אני לא אשכח איך במבטא הזה שלו הוא הצביע עליהן ואמר לי: gecko's night talk והזכיר לי שיר שפעם אינדיגו כתבה. זכרונות.
ואולי זה בגל שרציתי להיות קצת זיקית. להחליף את הצבע. להראות את עצמי בגוונים אחרים. אז הנה, ליתוס מסובבת את העיניים,מכניסה את הלשון וצועדת מחוּם הגזע אל הירוק של הענף.
 ממש עלה ירוק נהייתי. והנה סיפור.
נניח שיש לך אח.
נניח שיש לך אח גדול, שכל הילדות שלך הערצת אותו. אח כזה שתמיד נופפת ביכולות הפיזיות שלו כדי להפחיד את אלה שנטפלו אליך.
נניח שיש לך אח גדול, שתמיד הערצת אותו ורצית להיות בדיוק כמוהו, למרות שהוא אפעם לא היה משהו מיוחד.
בוא נניח שאתה בצבא, אתה עובר לגור עם אח שלך, ואתם דווקא מסתדרים יופי.
לא שאתם נפגשים יותר מידי. אולי דווקא בגלל זה.
לפעמים, בערב, אתה חוזר עייף ואח שלך מכין לכם ארוחת ערב. אתה מספר לו על הצבא, והמפקדים, והבנות השוות שפגשת, ואח שלך מספר לך על איזה ספר שהוא קורא.
לעיתים רחוקות הוא מספר לך על בנות שהוא פעם אהב, ולפעמים אתם סתם שותקים ביחד ורואים איזה סרט.
אתה כבר לא מעריץ את אח שלך כמו פעם. הוא גם לא נראה לך יותר גדול ומאיים.
בכלל, לפעמים כשאתה יושב ומסתכל עליו, הוא נראה לך קצת תלוש כזה. מסכן.
תמיד הוא בוכה בסרטים אח שלך. פעם היית צוחק עליו. היום אתה רק לא מבין ממה הוא כל כך מתרגש. כשאתה ככה מסתכל עליו מהצד, אתה לא מבין למה הוא לא יוצא מהבית ומוצא לו חברים או משהו מעניין לעשות. אתה אומר לו את זה. הוא שותק.
יכול להיות שאח שלך בדיכאון, אבל הוא לא אומר כלום. רק מבקש שתעזוב אותו בשקט. אתה עוזב.
אז ערב אחד אתה חוזר הביתה, ורואה את אח שלך עומד מחייך באמצע הרחוב ולא זז. אתה ניגש אליו. אחרי הכל הוא אח שלך, והוא נראה קצת מוזר .
האמת, אתה קצת מודאג מכל הסיטואציה. אח שלך בזמן האחרון באמת היה קצת מדוכא.
יותר ממודאג אתה נבוך. אנשים מתחילים להסתכל, וכולם ישר רואים שיש ביינכם קרבה מסוימת. במקרה שלכם הגנים יצאו דיי דומים.
אז אתה מדבר אליו, ואפילו נוגע בו קצת, אבל אח שלך קר וקשה. כשאתה דוחף אותו ככה בעדינות אח שלך כולו מתנדנד כאילו הוא עומד ליפול ולהישבר לרסיסים על האספלט של המדרכה.
אתה נבהל.
בדרך כלל אתה לא נבהל מדברים, וסביר להניח שהיית פורץ בצחוק אם היית קולט את אח שלך משחק אותה פסל ככה סתם, אבל אח שלך באמת מתנהג מוזר, והחיוך שלו מוגזם, והמגע שלו מרגיש כמו בובת שעווה.
אתה מחליט לעלות הביתה לשים את התיק ולחזור אליו. לא צפויה עם זה בעיה. אח שלך לא נראה כאילו הוא עומד ללכת לאנשהו.
אתה עולה לדירה שלכם, שבקומה ראשונה, ופוגש במדרגות את השכנה מקומה שלוש יורדת עם האשפה. היא מסתכלת עליך במין מבט בוחן ואומרת לך שאח שלך עומד ברחוב מהבוקר, ואולי משהו לא בסדר אתו.
אתה אומר לה שפגשת אותו כבר ושלא תדאג, למרות שבעצם אתה רוצה להגיד לה שלא תדחף את האף המחוצ'קן שלה לעניינים של אחרים, ושהפה שלה מסריח לפחות כמו השקית עם האשפה שהיא מחזיקה.
אתה מתאפק. צריך להיות מנומסים לועד-בית כשלא שילמת לה כלום מאז מאי.
נניח שאתה נכנס הביתה. הדירה של אח שלך ושלך מסודרת כרגיל, ומהחלון הקדמי אתה יכול לראות שאח שלך עדיין עומד ברחוב, לא זז מטר.
אז אתה עומד בחדר, ומסתכל מסביב למצוא משהו יוצא דופן.
הכל נראה לך רגיל, אבל יש לך תחושה שאם תמשיך לבדוק אתה תגלה משהו.
אתה הולך לחדר של אח שלך.
על המיטה של אח שלך יש ספר פתוח. זה לא דבר מיוחד, כי אח שלך קורא דיי הרבה. לדעתך, זה בעיקר כי אין לו משהו יותר מועיל לעשות, אבל מה זה משנה עכשיו.
הספר הזה, "המדריך לחיים מאושרים" או משהו בסגנון, פתוח ממש בהתחלה, ואתה קורא את הפסקה הראשונה, שאח שלך דאג להדגיש בטוש זוהר.
ידעת שתצליח למצוא איזה הסבר למצב הזה של אח שלך.
ידעת, כי אתה מכיר אותו. אם הוא עושה משהו אז הוא עושה את זה כמו שצריך.
בספר הזה שאח שלך קורא כתוב, שרגש זה עניין של החלטה. שאפשר להחליט לא לכעוס, או לא לשנוא, או לא להרגיש - וזה קורה. יש שם הסבר מפורט איך לעשות את זה. יש שם אפילו שלבים עם תרגילים שמלמדים איך לנטרל את החושים. בהתחלה מלמדים איך לא לשמוע, אח"כ איך לא לראות, ובשלב הכי מתקדם בספר מגיעים למיומנות גבוהה שבה לומדים לא להרגיש יותר כלום. כתוב שם, שאפשר להגיע לאטימות מוחלטת לסביבה. לא מרגישים צרכים בסיסיים, כמו רעב או צמא, ובטח שלא רגשות פשוטים כמו עצב או שמחה או בדידות או פחד.
הספר הזה דיי מפגר האמת. אתה לא מאמין בשטויות האלה. אתה בשביל להיות מאושר מספיק לך איזה ספרדי כפול עם שתייה. אף פעם לא הבנת איזה מין אנשים קוראים את הספרים האלה.
אם זה היה בשליטתך, הסופרת הזאת כבר מזמן הייתה כלואה באיזה אי בודד רחוקה מניירות או עטים או הוצאות לאור.
אבל זה לא תלוי בך, ואח שלך עומד אטום למטה ברחוב.
אתה מרגיש כאילו מישהו מותח אותך, אז אתה מחייך, מחכה שיקפוץ עליך איזה יגאל שילון או משהו, אבל אף אחד לא קופץ עליך. איזה מבאס.
מהחלון אתה רואה עכשיו כמה אנשים מתגודדים סביב אח שלך, חושבים שהוא הצגת רחוב כזו, ומוחאים לו כפיים.
אתה מחליט להפסיק את זה.
אולי אח שלך בדיכאון, אבל זו לא סיבה שיעשו ממנו צחוק.
אתה יורד למטה, מעמיס אותו על הכתפיים ומתחיל לעלות במדרגות. זה נשמע מסובך, עם כל זה שהוא אחיך הגדול, אבל בפועל אתה פי שניים ממנו. באורך וגם ברוחב.
זהו.
מאז אח שלך עומד בכניסה לדירה שלכם.
בהתחלה עוד היית מנסה לדבר אליו, לתת לו לאכול.
ניסית למדוד לו לחץ דם.
אח"כ התרגלת אליו, ובלי לשים לב התחלת לתלות עליו בגדים.
בחורות שהיית מביא הביתה היו מתלהבות ממנו, ובעקיפין גם ממך, כי הוא אח שלך והוא אטום לסביבה בדירה שלך בסלון. לפעמים הן היו בוכות קצת כשהיית מראה להם תמונות שלך ושל אח שלך כשהוא עוד היה בסדר. אח"כ הן היו מלטפות אותך ומרחמות עליך ורוצות רק שיהיה לך טוב.
בהתחלה הרגשת קצת לא נוח, לשבת איתן בסלון ולהתמזמז לו מול העיניים.
אח"כ התרגלת.
לפעמים היה נדמה לך שהוא מחייך טיפה יותר.
סה"כ, אם הכל היה קורה הפוך, ואתה היית אטום לסביבה במקומו - היית שמח לראות את אח שלך נהנה עם יפיפיות בסלון.
מדי פעם אתה יושב ומסתכל עליו, איך הוא עומד עם כל הבגדים עליו, קר וקשה ומחוייך.
לפעמים אתה לא מבין איך הוא היה מוכן לוותר על הכל בשביל להפוך לקולב בסלון של הדירה שלכם.
לפעמים אתה חושב, אם הוא חי או מת, ואם הוא חי איך זה שהוא לא שותה ואוכל והולך לשירותים לפעמים, ואם הוא מת, איך זה יכול להיות שהוא לא מסריח או נרקב או מתפרק,
ובכלל מה יצא לו מכל הסיפור הזה. אולי רק העובדה שאפעם הוא בעצם לא היה משהו מיוחד, ועכשיו הוא כן.
לפעמים אתה חושב שאולי אחרי הכל עכשיו הוא באמת
מאושר.
אָהה! (יפה לי ירוק?)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
