~

  הכל התחיל  מאהבה וגעגוע [1]. הסרטן הביס אותה והם לא יכלו להפרד. יצרו טקס של זיכרון, כל יום שישי בצהרים בגינה הפורחת, הכינו אוכל שהלך והשתפר, הפך דומה יותר ויותר לשלה. הגינה פרחה, אבל הבית גסס. לא פונה ולא הושכר ולא נוקה, רק עמד שם, מזדקן. רעפים נשברו ושכבה עבה של אבק הפכה את הרצפה והרהיטים שחורים ודביקים. חתולה אחת מצאה פרצה, והמליטה בחדר השינה. אחר כך באו  הפרעושים. הם הזמינו מדביר, אבל לא רצו להיכנס. לא יכלו. נכנסתי לשם במקומם.

ניקיתי ימים ארוכים. התרפקתי. ריח של סבתא בבגדים. אלבומי תמונות. כלים במטבח. גררתי החוצה רהיטים, הזעתי, ובכל יום שישי, כשהם באו, הושטתי להם זיכרונות, שייקחו. לאט לאט הבית חזר להיות בית. החלפתי את השקעים, צבעתי את הקירות. רגע לפני שהכל נגמר ביקשתי להישאר, לגור שם בבית הריק. הם הסכימו [2]. שמחו שמחה אמיתית. ידעו שמשהו צריך להיעשות ולא רצו למכור, ולא רצו להשכיר לזרים. לא רצו מזה כסף, רק לשמור על הזכרונות. אני הייתי פתרון. כבר ארבע שנים אני גרה בבית הישן והטוב, שהחדרים בו גדולים והתקרות בו גבוהות, והוא מואר תמיד ומוקף בעצי פרי ושיחי תבלינים. ואני ארנונה וחשמל ומים ותיקונים שוטפים, ובכל יום שישי הם באים לאכול בגינה הפורחת, מביאים איתם את הסירים ושוטפים אחריהם את הכלים. לא תמיד זה מתאים, לא תמיד יש לי כוח, אבל מה זה כמה שעות משפחה חמודה, תמורת הזכות לגור כאן? סלעים קטנים.

סלעים קטנים מתפוררים ושוקעים. מוסעים במים הרכים של הקיום שלך, מתעגלים בפינות. לפעמים את מבחינה בהם ומרימה, מאגרפת בכף היד, מלטפת. חלוקים חלקים וקרים. היית יכולה להפוך אותם לקמעות נשחקים של משקעים וזמן.  

ולאבא שלי נשאר צרור המפתחות. נהג להופיע פתאום, בעיקר בשש בבוקר, לפני העבודה. השער הנפתח העיר את הכלבה ובעקבותיה גם אותי, אחרי לילות של עירות וכתיבה. ביקשתי ממנו להפסיק. לא להעיר. להתקשר לפני שהוא מגיע. זה עבד קצת, אבל בינתיים הוא שכח, והנה הוא שוב מופיע בלי אזהרה, מבהיל אותי, מחורר את השלווה. בתחילת השבוע הוציא את הפח לרחוב. אתמול בערב שוב, ישבתי עם קפה בגינה ופתאום דמות מסתובבת לי בין העצים. הבטתי בו ושתקתי. הוא צעק משהו מליד השער. אולי התנצל, אני לא יודעת. קראתי לו לשבת איתי. ביקשתי שוב שיודיע כשהוא בא. לא אמרתי שכבר התרגלתי לחיות בדלתות פתוחות ועירום בין חדרים, ועכשיו שוב חוזרת לרחף האפשרות שהוא יגיח לי מתוך החושך. הוא מלא כוונות טובות, רק רצה להשקות כי מחר יהיה שרב. רק רצה להביא כמה עציצים, התכוון להניח בגינה וללכת, לא הייתי אמורה לשים לב בכלל שהוא היה. לא התכוון להפריע, ולכי תסבירי לו שוב שהתגנבויות היחיד שלו הן אלה שהכי מערערות אותך. בשבוע שעבר אחיו, דוד-רב-חובל ביקש שאשכפל לו מפתח, כי מזג האויר נעים והוא בפנסיה ובבוקר מתחשק לו לבוא לשבת בגינה, אולי לקטוף קצת שסק, וכמה לימונים. "כשאת בעבודה", הוא אומר.  והבית חצי שלו ואי אפשר להגיד לו לא, רק לנסות להסביר שזה לא כל כך נעים לדעת שמישהו היה בבית שלך כשלא היית, ולהאלם נוכח התשובות שלו. "את לא תרגישי". "אני לא אשאיר סימן". ולדעת שאחרי המפתח של השער הוא ירצה גם מפתח של הבית, למקרה ויזדקק לכוס של מים, או לשירותים.  

הם לא מבינים או עושים את עצמם לא מבינים ואת לא מצליחה להסביר. מרגישה שאין לך זכות לדרוש כאן פרטיות ולא יודעת למצוא מילים שיסבירו את משמעות הבית הריק שכבר הפך לעור שני, השער הנעול, המרחב המוגן שאת יכולה לעשות בו כל מה שעולה על רוחך לעיני הקירות השותקים בלבד. וככה פתאום המים הופכים רדודים ובין חלוקים קטנים שוקע בוץ טיט דביק, מגבש אותם לסלע ענק, קוֹנגלוֹמֶרָט. מאה פרסה אורכו ומאה פרסה רוחבו ואין בך מקום להכיל, ואת נמחצת תחתיו

 [3].  

[1]

[2]

[3].