~

כל מה שנכתב לטיוטות ישאר בטיוטות, וכל מה שיכתב עכשיו בקול רם ישמע כמו ואווווו אוו  ווהוווו, איזה פחד.

זה כמו לעמוד על הסירה שלך בֶּמקום שנדמה לך שפעם היית. אפשר לשמוע את התחתית נגררת על הקרקעית. אפשר לראות כבר חוף, אולי את מדמיינת, אולי שטת כבר יותר מדי ימים. אולי זה סתם היובש באויר אולי את מסוחררת אולי זו מחלה של ים אולי טבעת ולא שמת לב וזה שכרון מעמקים, פתאום נדמה לך חוף פתאום נדמה לך מזח, בכל מקרה את לא זורקת חבל כי נדמה לך שמוקדם מדי להקשר אבל עכשיו כשאת עומדת מתנדנדת כדי לרדת (כמה את רוצה לרדת) משהו מרחיק אותך מערבולות זרמים כחולים ואת נשארת עם הרגל באויר ומה עכשיו אפשר ליפול עכשיו אפשר להרטב ואז לקום אפשר שלא יקרה לך כלום (לא, לא יקרה לך כלום) כלום לא ברור הכל יכול להיות ואת, בסך הכל רצית כבר יבשה. ווואוו אוו הווו איזה פחד, אולי את נסחפת שוב לאופק למסע. וואווו אוו הווו איזה פחד. וואווו אוו הווו איזה פחד.

(פזמון חוזר: וואווו אוו הווו).