~

לציני יש מוזרויות חביבות למדי. הוא תל אביבי אורבני מוקפד ואני, אני אני. נו. אתם יודעים. פרברית. אבל איכשהו משהו בחיבור יוצא מגניב. הוא מזדעזע כשאני יוצאת לגינה יחפה, ואני מזדעזעת כשאני שומעת מה הוא עשה ביום חמישי בערב. אחר כך אנחנו מדברים בקבוק יין שלם ומסתחררים גוף אל גוף. לא זוכרת מי כתב, ודייק כל כך: "המקום בו המדבר נושק לים הוא בחזקת חסד".

אז המקום בו המדבר נושק לים, וגם כל שאר המקומות.

כמובן שבא לי לכתוב עליו לפרטי פרטים, במיוחד לאור הדייטים ההזויים שלנו, הרפתקאות שכוללות חבלים וגרזנים, פריצוֹת לבתים נעולים, אלכוהול ויצרים. יש דברים שקורים רק לי, והם קורים כל הזמן, משאירים אותי דהומה ומשועשעת. גם אותו, ואין לי ספק שגם אתכם, אם רק הייתם יודעים. יחד עם זאת, יש לי תחושה עזה שהציני עלול להקלע לכאן. מי שיצא פעם עם בלוגרית בעלת שם, ואפילו היה זה לדייט כושל אחד, עשוי בהחלט להכיר את המרחב הוירטואלי הזה, ומי יודע - אולי גם את הפינה שלי בתוכו. האופציה הזו קצת מבלבלת.

עם מערכת היחסים המשמעותית הקודמת (לינק) הכל היה פשוט יותר. הוא הכיר קודם את הבלוג ואחר כך אותי, והסדר הזה, האינסייד-אאוט, הפך את הכתיבה עליו/אליו בבלוג לחלק אינטגרלי ממערכת היחסים. עכשיו לעומת זאת, המקום הזה עוד במסגרת השכבות הפנימיות, אלה שטרם קולפו. אלה שקרובות אל הלב. הבלוג, במקרה הזה, הוא קצת כמו ה- SLE: כל הסימנים ישנם, נראים לעין, אבל עוד לא נכנסנו לפרטים.

רגע. אמרתי מערכת יחסים? לעזאזל. כמה עבר? שבוע וחצי?!

קור רוח, אישה. קור רוח ושריון!

תראו, זה המצב שנקלעתי אליו: אני צב. שני טון שריון דינוזאורי של אלף שנות לבד וקצת ביחד. וכשהוא כאן וכשהוא בא אני מרפה ומניחה לחלקים רכים להיות. לצוואר להתיישר ולשפתיים להרפות, ותחת ארבע הרגליים אני מניפה כאילו כלום את השריון שכל קו בו הוא עונה וכל סדק צלקת, והולכת. לאט, אבל הולכת.

טוב לי לזכור שיש מקום שהוא חלק ממני, שהוא בדיוק בגודל שלי, שאני בטוחה בתוכו.

(מצחיק שלפעמים אני שוכחת).