~

-"הלו?"

-"שלום. אפשר לדבר עם אֶמה?"

-"לא".

-"מתי היא תהיה?"

-"היא לא תהיה".

-"סליחה?"

-"היא נפטרה לפני חמש שנים".

פעם בכמה שנים זה קורה. מכתב או טלפון שמחפשים את סבתא. בהתחלה הייתי חביבה. אחר כך, כשרשת מלונות מסויימת המשיכה לשלוח לה הזמנות לנופשים במחיר מיוחד לניצולים למרות שהתקשרתי אליהם שלוש פעמים להסביר ולבקש שיפסיקו - כעסתי. שלחתי אליהם מכתב: "סבתא נפטרה. היא לא תבוא לנופש לעולם. הניחו לנו."

נחשו מה? גם זה לא עזר. מסתבר שהכניסה לרשימות תפוצה שיווקיות קלה למדי, אבל לצאת מזה? גם לא על גופתך המתה.

עכשיו כל העניינים האלה בעיקר משעשעים אותי. לאנשי טלמרקטינג אין משפטים מוכנים למקרים כאלה, והתגובות שלהם נעות בין בהלה וניתוק, בקשת סליחה ומחילה ("מחילה! מחילה! מחילה!") או שיחה קיומית על החיים ועל המוות. הפעם, השיחה הזו הסתיימה בבקשת סליחה נבוכה. "זה בסדר", אמרתי לה וניתקתי, ופתאום ראיתי את סבתא שלי המתה יושבת לידי על הספה בסלון, בחולצה האדומה הקצרה, מסתכלת עלי בחיוך הזה שלה, המשועשע. "אד'מגוסיבדט*. לא תהיה, הא?!" אמרה לי וקרצה. חייכתי אליה. "סידרת יפה", היא אמרה לי. "מרגישים פה בית". העור שלה היה שזוף משמש ועבודה בגינה, וגם אחרי שהיא הלכה הריח שלה (קרם ידיים, אבקת כביסה ומתיקות הגוף) נשאר, ממלא לי את החדרים.

*מלאך קטן שלי. שם החיבה שלי בהונגרית.