~

הציני ואני הלכנו לראות את הישראלי החדש. טרום בכורה, פלוס במאי שאמור לדבר אבל לא יודע כל כך מה להגיד. הסרט היה טוב מאוד בעיני. טרגי-קומי כזה שאתה יושב מול זה אחרי שזה נגמר ולא יודע אם לצחוק או לבכות. איך חזר ואמר הבמאי? -  "יש פה תחושת ניצחון מעורבבת בטרגדיה". ואני אומרת: זו המדינה שלנו וככה זה נראה, והאבסורד מדוייק כי המציאות אבסורדית, ואוי לנו ואבוי לנו ואנה אנחנו באים. יש לי הרבה מה להגיד על מצעדי האיוולת ותחושת אוזלת-היד התכופה מדי במדינה הזאת שלנו, אבל קשה לי בלי ספויילרים, אז לכו לראות וזהו.

מה שרציתי לספר באמת, זה שאחר כך הלכנו לנשנש סושי בנווה צדק, ובעודנו לוגמים צ'ויה, לפתע חצה את הרחוב לא אחר מאשר השחקן הראשי של הסרט שזה עתה ראינו! הא!

"זה היה קליינהאוס ! " פתח אלי הציני זוג עיניים דהומות.

"דיי. לא נכון", עניתי לו. לא כל כך הספקתי לראות יותר מאת קצה הפדחת שלו, וסטטיסטית, זה לא נראה לי הגיוני.

"אני המום. ראינו את קליינהאוס", התלהב הציני. אותו ציני שרגע קודם אמר שהסרט דווקא ממש בסדר אבל הסוף מבאס ושבכלל הוא לא אוהב את השחקן הזה. "את קולטת?! קליינהאוס!!".

"תרגע. זה מסוג הדברים שאם הם כבר קורים-  הוא קורים לי", אמרתי לו. "ובטח כשנצא מפה נפגוש אותו שוב, ונקרא לו "קליינהאוס!!" ונגיד לו שהרגע ראינו אותו בסרט ושהיה אחלה-בחלה ושחבל שהוא לא בא לטרום בכורה של עצמו".

"כן. ברור", אמר לי הציני.

נחשו מה קרה אחר כך?

כן כן.

ונחשו מה קרה אחרי זה?

גם כן כן.

חמוד, הציני הזה.

ונלוש אומרת: זה באמת מסוג הדברים שאם הם קורים - הם קורים לך.