~

מילים מתעוררות כמו מבט מתוך עפעפיים נפקחים. אני מתעוררת אל החושך. שוב צפות מילים. אני לוחשת לעצמי שמאוחר מדי. שמחר יום ראשון, שלא כדאי לכתוב כל הלילה ולדפוק את השבוע. אחר כך אני נושמת עמוק, נותנת למציאות לשקוע. לפני-האגם להתרגע. למבט לרחף לתוכי כמו לתוך בבואה.

אני פוחדת לכתוב עליו ופוחדת לדבר עליו ופוחדת לספר עליו, כאילו למשהו מכל אלה יהיה חלק באיזה גורל נעלם. כאילו יש לו מספר מילים נתון, כמו גפרורים בקופסה, ואחרי שאכלה אותן אשאר בחושך.  

ודווקא אם, ודווקא אם אזי צריך לכתוב. לכתוב את המבט אישון לתוך אישון. לכתוב חלקות בטן בבטן, ואת מגע הקטיפה של השיער המגולח. לכתוב רגעים כמו ליל אמש. רגעים כמו הבוקר (עצלתיים). ורגע אחד בערב, לבד, מול שתי מברשות השיניים, וריח הגוף (כבר מוכר) שנשאר בסדינים הלבנים.

תבינו. מזמן לא. מזמן לא לאורך זמן. וגם אז, כשכן, לי לא היה חלק בזה. כלומר, הייתי שם, אבל לא באמת לקחתי חלק. בעיקר נדהמתי מהנכונות של מישהו לעשות למעני. לעשות איתי. ועכשיו אני רוצה, אבל פוחדת לטעות. לא יודעת איך לא להבהל. איך לא להבהיל. איך לאט. בזהירות, איך בוראים ביחד. 

אז בינתיים קשרתי את הרגשות חזק. הדבקתי מסקינגטייפ על השפתיים. בהתחלה הם נאבקו, אבל עכשיו הם רפויים, מוטלים זה בתוך זה בפינת חדרי השמאלי. היחידה שהשארתי משוחררת היא תשוקה, ונוכח המרחב שנשאר לה כולו לעצמה, היא משתוללת ערומה, זוחלת לאורך הגוף, נצמדת לעור מבפנים בחיוך פתייני. מעכסת. מתעלסת. ממלאה את כולי, ואין לה תקנה, לגברת הזו. בחיי שאין לה תקנה.