~

כרגיל, בלילה יצאנו לטייל. אני בבגדים של סוף היום, רגע לפני המקלחת, והיא לצידי בכשכוש זנב מתרגש. מסע לילי של גילוי. הליכה איטית של מתיחת אברים והרהורי חושך, ומסע של ריחות, מרדפים וסימון. היא כבר כמעט בת ארבע, מאולפת, עוצרת כשאומרים לה, לא חוצה כביש לבד. מאז התאונה היא פוחדת ממכוניות נוסעות וחוזרת כשאני  שורקת. חמודה וטובה.

אני הולכת איתה משוחררת כי אני אוהבת לתת לה להתקדם בקצב שלה. כשהיא מתעכבת על איזה עמוד אני ממשיכה קדימה, באותו קצב איטי של הליכה ומחשבה. אחר כך היא משיגה אותי בריצה, לפעמים עוקפת ומחכה לפני הכביש. אחר כך בפארק שליד הגבעה של הפרגים היא פורקת אנרגיות, נותנת לחתולים לתפוס מרחק ואחר כך נזכרת לרדוף, יודעת שאין סיבה להתאמץ מדי, כי אין לה שום סיכוי לתפוס. אחר כך היא רצה מהר במגרש החול כמו סוסה בתצוגה  ואחרי שני סיבובים  נשכבת מתנשפת על הדשא. היא כבדה וגדולה מאוד. אני מחייכת ממנה (היא מצחיקה אותי!) ואחר כך עושה לה תרגילים של "שבי" ו"קומי" ו"לא לזוז!" ו-"בואי", והיא שמחה לשחק בזה ולרצות אותי. אנחנו הולכות מאוחר בלילה, בשעות שכבר אין ילדים בארגז החול ואין אנשים במרכז המסחרי.  סביבנו הרחובות שקטים ואין מי שיבהל.

אבל אתמול, אישה אחת ברחוב נבהלה מאיתנו כהוגן. השעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה. האישה הלכה הרבה לפני, והגורה רצה קדימה, והפתיעה אותה מאחור. האישה נבהלה וצעקה "אההה!!! תקחי מפה את הכלב שלך!!", ואני, עם הנייד באוזן ושקיות בקבוקים למחזור ביד השנייה, קראתי לגורה אלי. היא כשכה בזנב ועשתה אחורה-פנה ובאה, ופשוט הלכנו משם. המשכתי את השיחה כאילו כלום לא קרה. באמת כלום לא קרה, רק שהשארנו מאחורינו אישה אחת שנבהלה נורא.  אפילו לא אמרתי לה סליחה ואני מצטערת על זה כבר יומיים.

אני חושבת שאני לא אלך יותר עם הגורה בלי רצועה. אני אשחרר אותה רק ליד הגבעה של הפרגים, וגם זה רק אחרי שאוודא שהאופק נקי. אם פתאום מישהו יתקרב אני אקרא לה אלי, ואחזיק אותה קצת לידי. אני חייבת להודות שלא כל כך בא לי ללכת איתה ככה. זה יהיה קצת עינוי לשתינו. אבל אולי הגיע הזמן שנגלה קצת בגרות. שלא נגמור עם התקף לב של מישהו, ואז נצטער הרבה.

מרץ 2007, הגבעה של הפרגים.

תוספת מאוחרת:

מצחיק. הגבעה שלי קצת דומה לגבעה של התמונה בכותרת. אולי בגלל זה אני אוהבת אותה כל כך: היא מזכירה לי אותי.