~

כבר יש לנו שתי מברשות שיניים בשתי דירות. החלפנו ארבעה סטים של מצעים. טיולי לילה עם הכלבה, יד ביד, בחושך. שני כסאות הפלסטיק עומדים בגינה, זה מול זה, כפות הרגלים היחפות שלי בחיקו. ליטופים עד אין קץ. מחמאות ("דיי... תמשיך!") בקבוקים של יין. 

פיצי אומרת שיש איזו אני חדשה. אני חושבת שהיא קצת צודקת. הוא העיר בי איזו פאם-פאטל. אני מהממת. אחר כך, בבוקר, הוא שוכב במיטה ומסתכל עלי מתלבשת, צוחק נוכח המהפך: החצאית/שמלה של אמש מתחלפות בסנדלי-טבע, ג'ינס וטישרט. אני הולכת כמו חקלאית לעבודה, וגם ללימודים. ככה טוב ונוח. הוא ציני: "את הכי יפה כשנוח לך". אני מוציאה לו לשון. דואליות איז מי מידל ניים.

והיום פתאום געש הורמונלי. כמו סכר שנפרץ. כמו עור שהתנשל: הוא לא התקשר. הוא כן התקשר. אולי הוא לא רוצה אותי יותר? מתי נפגש? כמו ילדה. משתגעת מזה ומתפוצצת מזה ומתה מפחד מההוללות הרגשית הזו. אני אתקשר אליו. זה משחק מטופש. זה לא משחק, יא מפגרת. את זוכרת מה קרה בפעם שעברה? תהיי קצת קשה להשגה. מה קשה להשגה, אנחנו ישנים ביחד כל יומיים. אני מתקשרת. מה את נקשרת? מה את מתלהבת? תשתלטי על עצמך. אל תָראי. כן תראי. תהיי קולית.

איזה קולית ואיזה נעליים. חוששתני שהגעתי למקום שאני לא יודעת בו את החוקים. דרושות הוראות הפעלה, או לחילופין: סימני דרך. שמישהו יציל אותנו מעצמי.