מרווחי הנשימה שלו, שהצורך בהם מוכר לי כל כך, מחניקים אותי. אפילו שאני מכירה את זה כל כך טוב. הרי גם אני כזאת. כל כך כזאת. אבל בשיחה שלנו עכשיו, הקצרה, כשהוא חזר עייף, ויש לו שיעורים והוא רוצה לקבוע איתי משהו למחר אני אומרת "טוב", ו"נדבר" לאקוני מבואס, ואחר כך השקט ממלא לי את החדרים וגם הפחד חסר ההגיון, של המרחק.
נסעתי בלעדיו והיה לי כיף אבל חשבתי עליו, וחזרתי ורציתי אותו אבל בסוף נשארתי לבד, ואיך זה שאני מצליחה לשמוע רק את הנשיפות ולא את המקום שמתפנה בו אחריהן ולא את השאיפה שתבוא מחר, שהיא אני, שהוא אומר במילים הכי- ברורות-שאפשר שיש לי בה מקום.
ואני רוצה להגיד לו את כל זה אבל פוחדת להבהיל. יש לי נסיונות מרים של געגוע. וכל הזמן אני באצבעות דקות כדי שלא לקרוע, איך כתב מאיר גולדברג? יש חוטים דקים ביננו. יש סיבות להתאפק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
