~

אני יושבת בגינה עם הקפה של הערב. מהרהרת בציני. מאז נפרדנו הבוקר הוא לא הראה אות חיים, ואני תוהה אם הוא בסדר, אם אנחנו בסדר. אם זה עוד מרווח של נשימה (מקרה שכיח של קוצר נשימה?) או סימן רע. אני לא יודעת.

אתמול חלבתי אותו באצבעות SMS רועדות:

אני: רוצה לעשות משהו היום?

הוא: בטח. שאני אקפוץ?

אני: משמחה? זה עשוי להיות קצת מביך, לא?

הוא: טוב. אז אני אקפוץ בלב.

וזה שימח אותי, השורה הזו, וגם שהוא בא למרות העיניים שלו האדומות מעייפות. היה לי כיף בשיחה על שום דבר חשוב וכשהוא ציטט לי אלבר קאמי בצרפתית. אני לא יודעת עליו כלום וכמעט כל דבר הוא גילוי, וכשהוא מתגלה אני מחייכת, וגם הסקס מעולה ועוד משתפר, ובבוקר גם, אבל הנה היום הוא שוב לא משמיע שום קול ואני מתהפכת בקרבי. אני תוהה אם ככה זה בשלב הזה (כמה? הממ, חודש וחצי בערך?). אי הוודאות הזו. חרדת הנטישה שלי. זה נורמלי, העלטה הזו? שלא יהיה לי מושג מה הוא רוצה/מרגיש ושיהיה אסור לשאול כדי לא להבהיל?

הגבר היחיד שיש לי להשוות אליו זה אישכבר, אבל הוא הכי תקשורתי-מדבר על מה שהוא מרגיש-משתף-רגיש-ומודע. אני יודעת שהוא לחלוטין לא סטנדרטי בקטע הזה, ולכן אני לא מסמנת אותו כמודל.

בכל אופן, אי וודאות. אני מניחה שהוא לא יודע. גם אני לא יודעת. לעזאזל, אני עוד לא יודעת עליו כלום. וזה בסדר לא לדעת. זה הגיוני. לוקח זמן. אבל אפשר לא לדעת ולהתקשר בערב לדרוש בשלומי, גם אם לא כדי להפגש. אוף. זה מכעיס אותי.

בואו ואגלה לכם סוד שגיליתי על עצמי לא מזמן: יש ערמה שלמה של רגשות שאני לא יודעת להרגיש. איך זה קרה לי, זה סיפור ארוך, וברשותכם לא נעבד אותו עכשיו, אבל בין השאר, גם כעס נמצא שם, בערמת הרגשות האלה. תשאלו את כל מי שמכיר אותי ותגלו שבחיים לא ביטאתי שום סוג של כעס. לא באופן אמוציונאלי. אולי אמרתי פעם או פעמיים "אני כועסת", אבל בין זה לבין לכעוס באמת - המרחק גדול. אני לא "מתחממת", לא סומקת לחיים, לא צועקת מרוב עצבים. אני לא יודעת להיות מגעילה או בוטה או פוגעת מתוך כעס וגם לא לשתוק מתוך כעס ולהחמיץ פנים. רגשות שבערמה הזו שאני לא יודעת, בעיקר מתסכלים אותי, וזה הופך אותם למשהו שבמקום לפרוק אותו אני בולעת, מעכלת, סופגת חזרה, סולחת ושוכחת. ואף אחד לא יודע. (ועדי תגיד: לא פלא שאת מקיאה).

שלחתי לו SMS והוא לא ענה לי. שלחתי שוב. אין תגובה.

אני דואגת לו, דואגת לי ובעיקר כועסת.

הלוואי וידעתי איך לבטא את הכעס הזה מהמקום שהוא נוצר והחוצה. בלי לעבור במוח. רק לכעוס חזק, ממש חזק,  ואחר כך -  להרגע.

(לעצמי  - הנה זה ב- 2004 . זה כל החיים. צריך לפרום, ואחר כך ללמוד)