~

ג'וקים ענקיים נכנסים מהדלת. בבוקר אני מוצאת אותם מתים באיזו מיתה מסתורית. השעה שלוש וחצי בלילה. זה עתה סיימתי לכתוב חמישה פרקים מתוך עבודת המופת שלי בקורס שהייתי בו אולי פעמיים כל הסמסטר. במקום מבחן הם דורשים עבודה כתובה, ובאיזו התחכמות מדהימה הצלחתי לקבל אישור להגיש עבודה בנושא שקשור רק באופן עקיף מאוד לקורס, ככה שלא ישימו לב שאין לי מושג מה הלך שם. גם לשאר הקורסים בסמסטר הזה לא הלכתי, חוץ מאחד ממש קשה, כך שאני דיי חוששת לממוצע ההו-כה מעולה שהשגתי בסמסטר א' (98). טוב. אין לי אלא לקוות לגלות שלשבת בהרצאות משמימות זה באמת בזבוז זמן, ואני יכולה ללמוד לבד, מסיכומים ומצגות, כיפאק היי. או שלא. בקרוב מאוד נגלה.

*

זה לא הוגן שאני מפילה עליכם רק את הכעסים והקונפליקטים, ואחר כך לא מספרת לכם מה נגמר בעלילות הציני, אז הנה מה שנגמר: הוא התקשר. אמרתי לו שדאגתי, הוא אמר שאני צודקת ושהוא מצטער. מאז עברו עלינו ימים טובים ונעימים, כולל הודעת SMS חביבה אחת, ארוחת ערב מעולה בסטפן בראון פלוס בקבוק קיאנטי איטלקי משובח שהשאיר את שנינו מסטולים לגמרי. אחר כך הלכנו לישון. נחמד לי איתו. יחד עם זאת. נו. תמיד חייב להיות איזה יחד עם זאת, נכון? דיברתי על זה היום עם א', שבא אלי כדי שאצלם אותו (כי לטענתו אני מצלמת אותו יפה). אמרתי לו, אתה מבין, נוח לי ונחמד לי ואין לי שום דבר רע להגיד. "אבל?" הוא אמר לי, ואחר כך הוסיף, "את יודעת, ליתי, אני באמת חושב שכשזה כן אז יודעים שזה כן, וכשזה לא אז יודעים שזה לא". ואני חייכתי נוכח המשפט הזה ואמרתי לו: " אבל א', הרי יכול להיות שזה יהיה "כן", ויכול להיות שזה יהיה "כן!!!!!". הפער מאוד גדול אתה יודע". הוא הנהנן.

 *

 לעצמי:

תראי: ברגע שדברים מסתדרים, כלומר, הנה אני, והנה הוא, וטוב לנו יחד, אנחנו מוצאים חן, אנחנו רוצים לבלות יחד, כיף לנו בבית, כיף לנו בחוץ, כיף לנו להיות חנונים ביחד ולפתור תשבצים ביחד ולאהוב מוזיקה ביחד ולראות כוכב נולד ביחד וללכת ביחד למסעדות ולהופעות, הנה עכשיו, כמו ברחשים אל האור, באים כל הרמשים המעופפים של הספק: "זהו? זה הכל? זה הוא? לאן את הולכת עם זה? אותו את רוצה? עם הפרצוף הזה שלו? עם המבט הזה שלו? עם הריחוק הזה שלו? והסלידה שלו מגבינות? אוווווווו. כמה שאלות מטופשות מרחפות כאן. מה שהן לא יודעות זה שיש טריק אחד ישן וטוב נגד ברחשים, והוא תמיד עובד.