~

עמדתי רחוק. העיניים ראו את זה מתנפץ, אבל הגוף לא נחתך מהרסיסים.

עשיתי את כל מה שברשימה, חוץ מהסיוד. סיימתי את הספר שלי, ראיתי (סוף סוף) את "בופור". ראיתי את "להיות ג'יין" (טרום בכורה פלוס הרצאה מעניינת) ביקרתי את אחיותיי ואכלתי סושי. עשיתי גבות, מניקור ופדיקור. קיבלתי מחזור. הייתה לי שיחה טובה עם המנחה שלי. היה לי רעיון נחמד לגבי העתיד המקצועי. לא ישנתי מספיק, אבל שתיתי הרבה מים וקצת פחות קפה. בכל מקרה, זה עובד: מצב רוחי משופר. אני קצת אחרת ואוטוטו מוכנה לצאת שוב אל השוק, למשש מלפפונים. סתם. סתם. אבל לחזור למסע של חיפוש.

הסבר של בוקר (10:00):

אי אפשר להתגעגע למקום שמעולם לא היית בו, אבל אחרי שהיית שם, ואפילו אם לרגע קצר, הצורך פתאום מתחדד.

זו כבר לא כמיהה, שהקצוות שלה מטושטשים כמו ערפל על שביל שאת יכולה רק לנחש לאן הוא ייקח אותך. היא הופכת ליד שתחפון את שלך בערפל הזה.  ואני, אני שוב מתגעגעת, אולי בייתר שאת, אל המקום של הביחד. אמיתי. לא דרך זכוכיות משוריינות של מערכות הגנה כפולות. זה לא שווה אחרת.

אם אתם (מכירים) מישהו כזה, תפנו אותו אלי בבקשה. תודה. שלום.