~

כשאני מחשבת אחורה, אני חושבת שזו תקופה של איזה שש שנים, שבה הקאתי פעם בשבוע-שבועיים ואחר כך מקסימום כל שלושה שבועות.

זה התחיל כשחזרתי מהמסע הגדול (של אחרי הצבא). ימים של הקאה הם ימים שמתחילים בהתעוררות בסביבות ארבע בבוקר מבחילה. אני מנסה להקיא ולא מצליחה, וזה מלווה אותי כל היום, עד הערב. מלווה אותי בגלים כאלה, שנעים בין צרבת קלה לחוסר יכולת לדבר, כי נדמה שאם רק אפתח את הפה.... סיוט, ושום דבר שאני מנסה - לא עוזר. לא לאכול ולא לא לאכול. לא כדורים נגד צרבת ולא כדורים נגד הקאות, ולא קולה ולא לימון ולא שקדים ולא חלב. בשלב מסויים כבר הפסקתי לנסות ופשוט חיכיתי לערב. לפעמים לקחתי יום חופש, כי ידעתי שמחכה לי יום של סיוט. בלילה, או לפנות בוקר הייתי מצליחה סוף סוף וההקלה הייתה עצומה, מיידית. ימים כאלה השאירו אותי מותשת.

להקיא פעם בשבוע או שבועיים, אתם קולטים? זה המון. הלכתי לרופאים מכל מני סוגים, מומחים למינהם, והם בדקו בי את כל מה שאפשר. חיידקים, הליקובקטר, ריפלוקס, חומציות הקיבה, גסטרוסקופיה עם ובלי הרדמה, בדיקות אלרגיות.. הלכתי לגסטרואנטרולוגים (לכמה), לתזונאית, להומאופת, לטיפולי אוקופונקטורה... ניסיתי כל דבר שאמרו לי שיכול לעזור, אבל אף רופא לא מצא כלום ושום דבר לא עזר.בסוף קראו לי "מעי רגיז" והציעו לי להמנע מתהפוכות רגשיות, כי לשיטתם, פזיולוגית אני תקינה והסאגה הזו פסיכולוגית.

אם אתם שואלים אותי, לא היה שום קשר בין ההקאות למצבי הנפשי או לתקופות של לחץ (ותאמינו לי שאני הכי מודעת לתגובות של הגוף למצבים נפשים. אני פסיכוסומטית. העור שלי מגיב והפרקים שלי מגיבים וספירת הדם שלי מגיבה למצבים נפשיים). ההקאות לא היו קשורות. 

לא חשוב. בכל מקרה, מי שמקיא כל כך הרבה, לאורך כל כך הרבה זמן, לא רק הקיבה שלו משתתפת בזה, אלא גם הושט והפה, ובתוכו, בעיקר השיניים. האֶמייל של השיניים לא מגיב טוב לחומציות הקיבה, וזה בלשון המעטה. חורבן השיניים הפך לדבר שהכי מפריע לי בעצמי. 

משנה לשנה, פיתחתי לי מחול שדים פרטי. הקפדה על צחצוח (יהרג ובל יעבור). קניתי את המשחה הכי טובה והכי מגעילה שיש (פרודונטקס). קניתי מי פה מהסוג היקר. קניתי מברשת שיניים חשמלית נטענת שעושה 7,600 תנועות לדקה בשלושה מימדים. הקפדתי ללכת לשיננית בזמן, ולרופא שיניים (בדיעבד - רופא מחורבן, אבל לא יכולתי לדעת. האשמתי את עצמי). זה לא עזר. הנזק נעשה וכל עוד ההקאות המשיכו (ואפילו שצחצחתי שיניים תיכף אחרי), המצב הלך והתדרדר.

לפני שנתיים בערך, נואשתי מכל הבדיקות הרפואיות. ידעתי שנשארתי רק אני להציל את עצמי מעצמי. כמו מדענית אמיתית, התחלתי לעשות כל מני נסיונות עם אוכל. גיליתי שלא טוב לי רטבים של עגבניות ואסור לי פלפלים (אחח. געגועים לשקשוקה). גיליתי שלא טוב לי עם דברים שמנים, ואסור לי מטוגנים, ובעיקר לימדתי את עצמי שני דברים חשובים: 1. להפסיק לאכול לפני שאני שבעה, ו- 2. לא להיות רעבה.

אתם יודעים מה? נראה לי שהצלחתי. הפעם האחרונה שהקאתי היתה כשהתייבשתי, ולפני זה במרץ, בגלל וירוס. ההקאה הספונטנית האחרונה שלי, מהסוג המוכר, הייתה לפני יותר משנה. (כמה טוב שיש בלוג!) אני חושבת שאפשר להכריז על סיומה של תקופה.

סיומה של תקופה וזמן לתיקון נזקים.

בחצי השנה האחרונה הלכתי להתייעץ עם יותר משבעה רופאי שיניים באזור המרכז, הטובים ביותר שיש לשיקום הפה. כל פגישה כזו הייתה לי איומה, מעצם קיומה. בכל פגישה כזו האשמתי את עצמי מחדש במצב הגרוע שהגעתי אליו. התכווצתי תחת המבטים הבוחנים של הרופאים. יותר מפעם אחת התפרקתי מזה.  היה לי קשה נורא. היה לי קשה אבל ידעתי שאין מעקפים. שכדי להגיע לצד השני של יערות של שדים - חייבים לחצות אותם. פגשתי רופאי שיניים שחצנים ורופאי שיניים חביבים, כאלה עם חדר המתנה מלא אנשים רועשים וכאלה עם חדר המתנה מלא בטלויזיות פלזמה. קיבלתי המלצות מכל מי שאני מכירה וידעתי שלא איכפת לי כמה זה יעלה, אני חייבת לתקן. חייבת להחזיר את החיוך.

אז זהו. סוף סוף מצאתי רופא שמוצא חן בעיני. שקיבלתי עליו המלצות וראיתי דברים שהוא עשה ושאני סומכת עליו ושאני מרגישה נוח תחת הידיים שלו. הטיפול עצמו עתיד להיות מהיר למדי. סוג של "המהפך". כמה טיפולים קטנים ואז - מתישהו בקיץ הזה - יום אחד אני אכנס אליו אחת, ואצא ממנו אחרת. לראשונה בחיי אני עומדת לשלם יותר ממה שיש לי, או יהיה לי בשנה הקרובה. לא איכפת לי. (הלוואה).

קבעתי את הטיפול הראשון לשבוע הבא.

אני מתה מפחד.

חוצמזה הממזר השמן ואני  - על אתרי הכרויות. הנה פרולוג. יש לי המון מה לכתוב. תבואו.