~

באופן מתמיהה במיוחד מצאתי את עצמי מתעוררת בשמונה בבוקר. למה? לא יודעת. יקיצה טבעית. השעון הביולוגי שלי עוד לא יודע שחופש. חופש? חופש, כך אומרים.

אז דבר ראשון שעשיתי (אחרי צחצוח-שיניים-שטיפת-פנים-הסתרקות-התלבשות וקפה) זה לשבת בחצר ולעשות לי רשימה של כל הדברים שאני צריכה לעשות בחופש הקטן שלי. יצאה רשימה דיי ארוכה. היא כאן משמאל, (לא כולל מנוחה בילויים וקריאת ספרים),  ומאחר ואני בחורה פרודוקטיבית וקמתי מלאת מרץ - החלטתי להספיק כמה שיותר.

כמובן שעם כל משימה שמלאתי, צצה ועלתה לה עוד משימה חדשה, אבל לא נורא. אני אוהבת להספיק דברים בחופש. לעשות יישור קו עם כל הדברים שקצת הזנחתי בתקופת המבחנים. (קצת את הסביבה ובעיקר את עצמי).

אחת המשימות שלי להיום, הייתה לקחת את המדיח הישן ואת המערכת סטריאו הישנה שלי לפתחון לב. 

תמיד כשבאתי לשם, למחסן של פתחון לב בראשון לציון, לא היה שם אף אחד. זה כמעט תמיד היה בערב, אחרי העבודה או הלימודים, ואני הייתי מורידה את השקיות ליד דלת המחסן הנעולה שלהם, ליד שקיות אחרות שאנשים אחרים השאירו לפני, ונוסעת משם. תמיד זה גרם לי להרגיש טוב, להפטר מדברים שאני כבר לא משתמשת בהם אבל חבל לי לזרוק, ולהרגיש שעשיתי מצווה. מתן בסתר כזה של חילונים. כיף לתת.

אבל הפעם, נסעתי לשם באחת בצהריים. במגרש החנייה שמחוץ למשרד הקטן שלהם היו ערמות ערמות של בגדים וכלים, וארבעה אנשים נברו בהם, ואמא אחת ניסתה למצוא לילדה קטנה סנדלים. ובין הערמות היה ערוך שולחן, מפה לבנה מנייר, כלים חד פעמיים, ארוחת צהריים למי שרעב. שישה ישבו שם. שני גברים ושלוש נשים. כולם מבוגרים.

הם חייכו אלי כשבאתי, מלוכלכת כולי, עם מדיח ענק ומאובק על הידיים. חייכתי אליהם בחזרה. בתאבון. אחר כך חזרתי לאוטו להביא גם את המערכת (קורא הדיסקים נדפק, אבל הטייפ וגם הרדיו פועלים מצויין) ואת מנורות השולחן היישנות (היו זרוקות במחסן, מגדלות קורי עכביש ומתגעגעות לימים של אור). לא הספקתי להניח את השקית וכבר ניגש אלי איש, בן גילו של אבא שלי אולי, לא מגולח, ושאל: הן פועלות, המנורות? ואני אמרתי: אולי צריך להחליף נורה, אבל אני חושבת שכן. והוא פנה אל המתנדב שלקח ממני את הדברים ואמר לו: את המנורה, אנחנו יכולים את המנורה? ואני שתקתי, ואחר כך אמרתי תודה למתנדב, ויום טוב לאיש ונסעתי משם.

יש משהו איום ונורא בלפגוש את העוני פנים מול פנים. זה מרעיד. זה כמעט אינטימי מדי. ולא הרגשתי טובה בכלל, למרות שחייכתי וכולם חייכו אלי בחזרה. למרות שבאתי עם כל כך הרבה דברים בעלי ערך. לא הרגשתי עוזרת. הרגשתי כמו נהנתנית עשירה. הרגשתי רע על שלא החלפתי את הנורות של מנורות הקריאה, הרגשתי רע כשהדלקתי ברכב את המזגן, והרגשתי רע כשנסעתי משם, משאירה אותם מול ערמות של בגדים משומשים וצלחות חד פעמיות. הרגשתי קטנה וחסרת אונים ועצובה מאוד.