~

1. ה"לפני".

הפרופסור היה טוב אלי. הוא ביקש ממני לחייך ואמר שחבל שהמצלמה הדיגיטלית במרפאה מקולקלת כי הוא תכנן לעשות לי תמונה של "לפני ואחרי". אמרתי לו שזה בסדר. שיש לי מספיק תמונות של "לפני" בבית. הוא שאל אם אני מחייכת בהן. כדי להיות קלישאה אמרתי שלא ממש, והוא היה קלישאה ואמר שככה זה, אבל שמהיום זה ישתנה.

 האמת היא שהיו תקופות לא כל כך רחוקות שבהן חייכתי בפה מלא, וחשבתי לעצמי, מה איכפת לי, זאת אני ושיזדיין העולם, והתמונות צולמו ואני חייכתי בהן, והעולם הזדיין.

אחר כך החלטתי שאין זמן טוב מזה להפסיק להיות קולית ולהתחיל להיות קצת רגשנית. אמרתי לו שאני דיי בלחץ, וגם קצת פוחדת. "באמת?" הוא הרצין, "אבל אין לך סיבה להיות!", ואני התוודתי: ככה זה כבר כמה ימים, ועכשיו הכי. סוג של קתרזיס. הוא חייך אלי, ויש לו חיוך טוב, לפרופסור, עם קמטי הבעה ועיניים נוצצות.

"את", הוא אמר לי, "תצאי מפה מאוד מרוצה. ומחייכת. מאוד!".

אחר כך חלצתי נעליים (נדמה לי שאף אחד לא שם לב) ונשכבתי שם. "אני מרים את הכסא", הוא אמר ורכן אל האוזן שלי: "יהיה בסדר. את יכולה לנשום." 

פתאום שמתי לב שהפסקתי.

לקחתי נשימה עמוקה.

אחר כך היו ארבע זריקות הרדמה וכמה דקות לחכות. "אם תהיה בעיה, תרימי את היד ואני עוצר", הוא אמר. 

"יהיו פה הרבה מים", היא הוסיפה, חמודה כזאת, ורפדה לי את הצוואר בניירות סופגים. "מתחילים?" היא שאלה אותו. "מתחילים!".

2. מכשירים מכשירים צינורות מכשירים.

מתוך ההרדמה באמת לא הרגשתי הרבה. העיניים שלי היו עצומות, מפאת המים והתאורה. שמעתי את הקולות, והרגשתי את המגע, אבל זה לא כאב בכלל. בהעדר משהו טוב יותר לעשות חשבתי לעצמי מחשבות. בהתחלה אלה היו בעיקר תהיות ופחדים שהיו קשורים לעתידה של הסיטואציה המחרידה בה הייתי שרויה, אבל מהר מאוד גרשתי אותם וכיוונתי את כל תודעתי לכאן ועכשיו: שרירי הלחיים והצוואר שלי הלכו ונתפסו. מדי פעם אמרתי לעצמי "תרפי" וגיליתי עוד כמה שרירים שבכלל לא שמתי לב שאני מכווצת. ואכן היו הרבה רעש והרבה מים, שמדי פעם חמקו מהניירות והחליקו לי במורד העורף, בואכה הגב, מעבירים צמרמורות. אחר כך היה לי קצת קר. כל הסיפור לקח כמעט שעה. באיזשהו שלב פתחתי את העיניים וגיליתי שיש גם קהל: רופא צעיר ושתי אסיסטנטיות. דמיינתי לעצמי את הקריינות: "למולכם אקזיביט א'. שימו לב למה שנשאר לה מהפנים, תחת המשחזת המיומנת של הפרופסור, ושואבת המים החיננית! בחדר הסמוך תוכלו לראות את השמנה עם הזקן, וסביבה מרקד הגמד הליצן על החד אופן!".  טוב דיי. למי איכפת. עצמתי עיניים.

3. טו מייק א לונג סטורי שורטס'

ובכן, טו מייק א לונג סטורי שורט, הוא כסח לי את הצורה ואחר כך הרכיב מחדש, ואחר כך עמד מולי נדהם (ושואבת המים גם!), תוך מלמולי "מדהים", וגם "פשוט בנאדם אחר" וגם "שינוי של ממש!". הוא היה מרוצה מעצמו. היא הייתה מרוצה ממנו, ואני הייתי מותשת.  אחר כך היא הושיטה לי מראה.

מהמראה הסתכלתי אלי אני, עם חצי פנים מורדמות ותחתן חצי חיוך מתמונה. הוא ביקש "תחייכי!" ואני השתדלתי מאוד, אבל נראה אתכם מחייכים עם ארבע זריקות הרדמה. אחר כך הוא ביקש את רשותי להשוויץ וקרא לרופא הצעיר. ההוא, בעמידה קצת שחצנית, פשוט עמד שם וחייך. לא אלי. נוכחי. אחר כך הוא אמר: "וואללה, מדהים. בחיי. תתחדשי." והפרופסור הוסיף: "תחזרי בשבוע הבא, ותחייכי הרבה, הא? תבלי עם זה"

חייכתי. הפעם באמת. 

אחר כך הלכתי משם.

הלכתי משם למראה של השירותים במרפאה,  ומשם למראה שבמעלית ודרך ההשתקפויות בחלונות הראווה למראה שבמכונית והבייתה. 

בערב ההרדמה הפסיקה ומאז כואב. המון כואב. מקצות השיניים ועד אמצע האף. יש לי בפה טעם מתכתי של דם מהחניכיים, אני בקושי מסוגלת לצחצח, ושטיפות פה כל חצי שעה בערך (זה מרדים קצת את הפה). אני חושבת שאני אקח כדור. לא כיף לי. אבל זה יעבור. צריך לתת לזה זמן להחלים.

בינתיים אני משעשעת את עצמי בשלל העוויות ופרצופים ומתאמנת על חיוכים שונים ומשונים, ותוהה, ביני לבין עצמי אם זה לא קצת לבן מדי (כן. אבל זה שלב זמני ועוד אפשר יהיה לעשות שינויים), ואם שמים לב (נראה לי שקשה שלא לשים לב לשינוי, אבל מעניין אותי איך זה יראה בעיני מי שלא ראה אותי קודם), ואם לא הגיע הזמן לעשות שפם (כן) ואיך זה ירגיש להתנשק.

חשבתי לשים פה תמונות של לפני ואחרי, אבל ממש לא בא לי לשים פה את הלפני. לא לא.

אז קבלו אותי אחרי, עם שפתיים שידעו ימים טובים יותר, אבל בפוזה מגרה:

(החיוך המלא- בקרוב).

שבוע טוב.