~

"הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.  " (דברים ל"ד, ד')

ואיש אחד בארץ המובטחת לא יודע איך כל יום אני יוצאת אליו ברגליים יחפות ובוערות מעל סדקי האדמה הזו, הצמאה, הערגה, האדמה ההרוגה. מסע שבו אני כל מי שבמדבר הזה, המתנזרים והמתבודדים, הנודדים והחולמים והמאמינים, כי מוכרחים להאמין באהבה כזו כדי להמשיך ללכת ולחיות. ולא תולה יותר תקווה בשיטפונות. כבר ראיתי איך מתוך ההזיה של הירוק שלדי חיות שנסחפו נגלים בשממון הריק, של ארץ לא זרועה ונשרים. ימים, לילות, ימים, וכל שקיעה בהם נחרטת על קירות חדרי הלב המתדפקים, וכל זריחה היא קץ של לילה בלעדיו כשהרוחות שורקות, שורטות את הפנים והשיער המאובק מצליף.

לחישת תפילה מבין סדקי שפתיים. חרדונים וחרדה וצמאון.