~

משהו לא טוב, כמו רעלה. אני רואה החוצה, אבל קשה לנשום. מחניק, ובמראה אין לי פנים.

בנסיון להיות אחרת ניסיתי להתרחק מהוירטואלי, לחיות רק מציאות. מציאות שלמה. ביטלתי את הכרטיס באתר ההכרויות. הפסקתי לגלוש. כמעט סגרתי את הבלוג. נשארתי עד מאוחר במעבדה, פגשתי חברים, הלכתי לים. עזרתי לאודי עם הוידאו של החתונה ולפיצי עם החיפוש של המאמרים. הכנתי לטוקה מתנה ליומולדת. עזרתי לרועי בקפה. הלכתי להדריך את המדריכים החדשים בעבודה הישנה שלי. בשאר הזמן נעלמתי לתוך ספרים ועיתונים וקטלוגים ובשמים במבצעים לחגים וסרטי קולנוע, המון סרטי קולנוע ישנים, מעוכה על הספה בסלון, אני והחושך. והכל היה סתם. הכל כאילו בינתיים. הכל ריק. חסר תכלית. לפנות בוקר אני ישנה מעט ורע. חולמת חלומות מוזרים ומתעוררת בקושי, עייפה. כל הזמן עייפה. ולא כותבת. לא כותבת בשביל להיות אחרת. בשביל להיות במציאות פשוטה. של אנשים שלא כותבים בלילות. של אנשים שיודעים מה הם ומה הם רוצים להיות.

אבל אני לא נהיית אחרת והחיים שלי לא נהיים אחרים. אני רק נעשית כבדה ועצובה ובורחת. מעצמי, וממי שאני לא.

אני מרגישה כמו מישהי ששוכבת על שפת מצוק ומסתכלת למטה, נשמרת נורא שלא ליפול אבל לא יכולה לקום משם. יש לי סחרחורת, ואם אני אנסה לקום אני אפול, ואם לא אנסה לקום אני גם כן אפול. אולי בכלל עכשיו אני נופלת. נפילה מהסוג שאתה לא יודע עד שאתה לא מתרסק.

אחר כך התרסקתי.

הייתי לא מרוכזת אז עזבתי הכל ונסעתי משם. שכחתי את משקפי השמש בבית. אני לא רגילה לחזור כשעוד אור, והנסיעה הבייתה היא  למערב. (במערב אין כל חדש). אלוהים יודע על מה חשבתי. מישהו נסע נורא לאט ואני ניסיתי לעקוף ומישהו פנה ולא ראיתי. תאונה.

אחרי הבום הכל עצר. אחר כך נסעתי אחורה, שומעת את הברזל של הכחולה צורח. משתפשף. הזזתי אותה הצידה ועצרתי. יצאתי לאט, אפופה. חיפשתי אותי ולא הייתי שם. לא הייתי בשום מקום מסביב. האיש שהתנגשתי בו (באשמתי. באשמתי המרחפת), כבר חיכה לי בחוץ. למרות המיתוס, הוא היה איש רגוע. נמוך, עם עיניים טובות. לא קרה לו כלום. גם לא לאוטו הגדול שלו. גם לא לרכב האחר שהוא גרר. אמרתי לו שאני מצטערת. הוא ליטף את הכיפוף השרוט, הכואב, מעל הגלגל שלי ודיבר בשקט רך:

- "לא ראית שאני פונה? תראי כמה וינקרים"

- " לא ראיתי. אני מצטערת."

- "מזל שזה רק זה."

-" כן."

-"מזל שראיתי אותך ועצרתי".

-" כן."

-" את בסדר?" 

-"הייתי לא בסדר. אני מצטערת".

-" לא קרה כמעט כלום."

-" כן"

-" שתהיה שנה טובה, הא? ותסעי בזהירות".

-" תודה. גם לך. אני ממש מצטערת".

הוא טיפס לקבינה שלו ונסע, עדיין לאט. אני חזרתי לרכב וישבתי. מישהו צפר. מישהו אחר עקף. קצת כואב לי הצוואר, ולא הייתי שם.

משהו לא טוב קורה, חשבתי לעצמי. כמו רעלה על הפנים. אני רוצה החוצה.  

ואני רוצה לכתוב. מה שלא יהיה, אהיה, לכתוב.