~

כל הדברים שלא סיפרתי. יש יותר מדי. מי שנדמה לו שאין לו חיים חי פעמים: פעם אחת במחשבה, ופעם שניה באמת, והמציאות והמחשבה הן כמו שתי נדנדות, לפעמים עולות ויורדות יחד ולפעמים מתחלפות, וכשלרגליים אין תנופה ואף אחד לא דוחף הרוח מזיזה את כל זה. כל אחד הרוח שלו. 

כל הדברים שלא סיפרתי מהרגע שכפות הרגליים היחפות היו הכי קרובות לאדמה. יום שישי בבוקר יהיה זמן טוב להתחיל בו. שמש. אבא בא לעבוד אצלי בגינה, והניח עיתון של שבת על השולחן אפילו בלי שביקשתי. שימח אותי. אחר כך חצאית וכובע מקומט, חניון גרוזנברג, נחלת בנימין, קינג ג'ורג' והמון אנשים. שני כובעים חדשים, והנה טוקה והנה שנקין. קפה ומזגן ותאי מדידה ובגדים. טלפון לא מפתיע מאמא: "תקני לך ממני משהו לחג". שמח אותי. התעטפות בשאנטי שיק נעים והביתה. ספונג'ה. נלוש. פוקי. נרגילה. תשבצים. שחזור פעולות. חושך. נרות שבת. ג'ירף, קופי בין. לילה ובוקר. טלפון מוקדם מדי. טלפון מאוחר מדי. נונה ובוצ'ה ופיצי. נסיעה למושב. אודי וזוגתו וארוחת בוקר טעימה טעימה. קפה, ועוד קפה. וחזרה. אבא עוזר עם הגג של הלול ואחר כך נוסע. נלוש, דיזנגוף סנטר, אחרי החתונה והביתה. אדפטיישן. חושך. תובנה.

הבוסית הקודמת שלי התקשרה אלי השבוע. היא חשבה שאני מסיימת את התואר ורצתה להמליץ עלי לאיזו עבודה. יש לי לפחות עוד שנה ולכן החיבור הזה כנראה לא יצליח, לא עכשיו בכל אופן, אבל היא צודקת: כמה שזה מתאים לי. העבודות הקודמות, התואר הראשון, התואר השני, העבודות הזמניות. כמה שאני מתאימה. אחר כך חשבתי על זה קצת וסיפרתי על זה הרבה ופתאום הבנתי שזה בדיוק סוג ה-משהו-שהייתי-רוצה-לעשות. להיות. סוג ה-משהו שמלהיב אותי באמת. אחר כך נזכרתי בדברים שג'ולי אמרה לי בחושך של החדר המשותף שלנו, במגורי המתנדבים במקדש שיבהננדה, בערך לפני שנה: "את תראי שאת כבר יודעת. שכל הזמן הזה כבר ידעת מה."

הבטן אומרת שזה הכיוון. הראש, כרגיל, ספקני, קטן אמונה, חומרני, תאב בצע. אין לו עניין בנדנודי הרוח. הוא מזכיר לי את כנס ההסבה להייטק של מחר. אני יודעת שאני יכולה להיות מעולה גם בזה (בכל "זה", לא חשוב מה). אבל תראו איזה פלא קורה: הבטן רוצה למקומות אחרים, והיא יודעת (יודעת? מרגישה) שבמקומות האלה מחכים לה. ויש מקום בשבילה.

הראש, כרגיל, אומר שאחרי הכנס אני אחשוב אחרת.

המציאות והמחשבה הן כמו שתי נדנדות ובספטמבר מתחילה הרוח.