~

"

באחד הרגעים הסוערים והטראגיים שידעה ספרד המוסלמית - בשליש הראשון של המאה ה-11 לספירת הנוצרים - ישב בעיר ח'אטיבה שבמזרח האי האיברי צעיר רם מעלה, עלי איבן אחמד אבן סעיד איבן חזם שמו, וכתב חיבור על האהבה. ... לא רק על אהבה רוחנית כתב באיגרת, אלא גם על אהבת בשרים; לא רק על אהבת נשים, אלא גם על אהבת גברים ונערים. סיפוריו שאובים רובם מנסיונו שלו או מנסיונם של ידידו בני החברה הגבוהה של קורדובה בימי תפארתה האחרונים, ימים של טרם פורענות. ח'ליפים, נסיכים, מצביאים, פקידי ממשל, משוררים ומוזיקאים, מוסרי מסורות, חכמי הלכה, קאדים, שפחות וגבירות, חסידים והוללים - אלה מקצת הדמויות שסיפורי אהבתן מאיירים בחינה זו או אחרת של תורת האהבה הנפרשת ב"ענק היונה"."

(מתוך - "ענק היונה" מאת איבן חזם האנדלוסי, המבוא לקורא העברי, מאת אלה אלמגור).

הספר הזה נשלח אלי מנפש אוהבת לפני ימים רבים. הוא ספר ארוך ומעט מתיש, אבל עשיר ומפרה. הוא מונח ליד מיטתי, כתב ידו המוכר משמש לי כסימניה, ואני חוזרת וקוראת בזה ובזה, כשחשקה נפשי. הרהורים על אהבה.

"הנה אפוא סדר הבאת הדברים: תחילה השער הזה, שאנו נמצאים בו, ובו המבוא לאיגרת, חלוקתה לשערים, ודברים על מהות האהבה. אחריו שער סמני האהבה, שער המתאהבים בשנתם, שער המתאהבים על פי התיאור, שער המתאהבים במבט אחד, שער המתאהבים רק לאחר היכרות ממושכת, שער מי שאהב תכונה אחת, ומאז לא נשאה חן בעיניו שום תכונה אחרת, שער הרמיזה בדיבור, שער הרמיזה במבט, שער חליפת המכתבים, שער השליח, שער כיסוי הסוד ושער גילויו ברבים, שער הציות ושער המרי, שער המוכיח ושער הידיד התומך, שער הצופה ושער המלשין, שער האיחוד ושער העזיבה, שער הנאמנות ושער הבגידה, שער הפירוד, שער ההסתפקות, שער החולי המכלה, שער השכחה, שער המוות, ולבסוף - שער כיעורו של החטא ושער מעלת הצניעות".

(מתוך - פתיחה, אבן חזם האנדלוסי).   

... " האהבה סוגים שונים לה. הנעלה שבהם היא אהבתם של האוהבים לשם שמיים.... וכן: אהבת שארי בשר, אהבת רעים, אהבה הבאה מתוך מאווים משותפים, אהבת מכירם ומודעים, אהבה בזכות חסד שעושה איש עם אחיו, אהבה הבאה מן התאווה לכבוד שהכל חולקים לאהוב, אהבתם של שניים המופקדים יחד על שמירת סוד, אהבה לשם ההנאה ולשם סיפוק היצר, ולבסוף האהבה הקרוייה "חשק"* שאין עילה לה אלא התאחדות הנשמות...

כל הסוגים האלה כלים בכלות עילותיהם, מיתווספים בהתווספותן, פוחתים בפיחותן, מתקרבים בהתקרבן ומתרופפים בהתרחקן, חוץ מן האהבה, שהיא החשק האמיתי המשתלט על הנפש, ואין לה קץ ותכלה אלא במוות.

יש שאתה נתקל באדם הטוען ששכח אהבה מהי, והוא זקן מופלג בשנים: והנה אך תזכירנו, ומייד יזכר בה, והריהו מאושר כנער: ההתרגשות שבה ומפעמת בו, וכיסופיו גואים.

דברים מעין אלה אינם קורים בשום סוג מסוגי האהבה המוזכרים לעיל: לא פיזור הדעת, לא שגיון הלב, לא השינוי בקווי האופי ולא התמורה בתכונות הטבע. לא הרזון, לא האנחות, ולא סימני הצער הקורים בחשק. ברור איפוא שהחשק הוא משיכה רוחנית והתמזגות נפשית."

(מתוך שער ראשון - דברים על מהות האהבה).

" *  המילה "חשק" בספרות העברית של ימי הביניים היא מקבילתה של המילה הערבית "עשק", שהוראתה לפי המילונים "אהבה עזה", שאיננה גשמית בלבד. נראה שבתורת האהבה הערבית ובשירה העברית של ימי הביניים המילים "עשק" ו"חשק" הן מקבילותיו של "ארוס" האפלטוני, שהוא אהבה חושנית ורוחנית כאחת. ראו כתבי אפלטון, ב, עמ' 109 ואילך."

(מתוך: מבוא, עמוד 49, הערה 91.)

והלילה נדמה לי, שהרהורים על אהבה הם מהות החיים. אולי יותר אפילו, מהאהבה עצמה.