לא ציפיתי שהתגובה תהיה כל כך חד משמעית וגורפת: "לכי תעשי סקס חסר מעצורים עם גבר זר, שחום גבוה ונאה, שאין לו שום עניין בך זולת הליבידו שלך!", קוראים אלי הקוראים. קוראות אלי החברות. קורא אלי הליבידו שלי. אבל אני, אני שבתוכי, מחייכת כמו האורקאל שכבר ראה הכל, כמו אמא נוכח ילדיה המרוגשים בתור לטהגהדה. לכו על זה אתם, היא אומרת להם, מניחה כמה מטבעות בידיים הקטנות שלהם, עומדת איתם בתור, מחייכת ושותקת: לכו, שיסתחרר לכם העולם, שיתפסו לכם השרירים, שתצרחו בטירוף, שתקבלו בחילה. גם אני עשיתי את זה פעם. לא מתים מזה, ואחר כך יהיה לכם מה לספר לחבר'ה. תראו את העיניים שלכם הנוצצות. האדרנלין הטוב של הרפתקאות הלא נודע והפחד. אבל אני, עזבו אותי. בחיי. הלא נודע הזה כבר נודע לי, אולי נודע יותר מדי. אני מכירה את הריק שהוא משאיר בגוף המזיע על סדינים זרים, ועל סדינים מוכרים. את העמדות הפנים. את עצבות העמדות הפנים. הלב שלי נמתח כמו בלון להכיל את אהוביי ולשמור אותם קרוב. הגוף שלי, הנפשי והפיזי, נמתח לפי מידותיהם. העמדות-הפנים הן הרעל של האלסטיקה.
אין כמו סקס, זה נכון, ולא צריך לשכנע אותי. אני אוהבת את זה באמת. תענוג צרוף של גוף בגוף, בטן בבטן, מעגל מתופפים ודממת לשונות ונשימות, נגיעות כפות רגלים בוקוניסטיות*, אבל אין לי שום רצון בהרווית הצמאון שלי בשופכין של תל אביב.**
האפשרות הזו מענגת, ואני מתענגת על הבחירה שלא לבחור בזה.
מצידי, אתם יכולים לקרוא לי פראיירית.
* טוב דיי. אירוטיקה בפוסט אחר.
** זו מטאפורה יפה, אבל ללא ספק דרמטית מדי. הבחירה המודעת והכנות הגמורה של אותו זר שחום ונאה, אינה מייצבת אותו כשופכין תל אביבי בכלל. ועדיין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
