~

כמו גלים, הוא אומר. כמו גלים. אישה עומדת מולו, מתפשטת, ויש לחש כזה מלטף. על הקו שבין היבשה למים, מסננים צדפים מתוך חול רך ושורט באצבעות ארוכות.

אחר כך נכנסת לאט, בזהירות, לא ליפול. הקור מצמרר את העור, מסמר, כמו אלף סיכות ננעצות לאורך עמוד השדרה. ומתחשק להמלט מהמקום ההוא. היא רוצה בבת אחת להכנס, אבל לרגע עוד עומדת נרעדת. מביטה אל קו החוף וקו ההר וקו האופק, מחפשת משהו יציב להאחז בו, אפילו רק במבט. איזה קו של שפיות. העולם כולו קוים ואקסיומות, ואיפה עוד נקודה.

הוא נושף. מלחך את כפות רגליה. בואי אלי.

אחר כך נושמת עמוק וצועדת לתוכו, ואין לו התחלה ואין לו סוף, ואין לו מנוחה. כשעוברים את קו המותן פתאום המולה של מים וקצף לבן, ורעש מערבולות. גלים של אזהרה. של סכנה. יש אי של שקט במקום ההוא של השבירה. המים מרימים אותה גבוה, ומורידים אותה בבת אחת, ואם היא לא תבחר כיוון לשחות אליו הם יתנפצו עליה שוב ושוב. המלח יעוור את העניים, וכבר אי אפשר יהיה לדעת אם דמעות. היא מוכרחה לבחור, להיכנס לעומק או לחזור. או להיכנע עכשיו. לטבוע ולהפלט לחוף ספוגה במים ומותשת. היא לא תמות בזה. כבר מכירה הייטב את כאב הנשימה הראשונה.

אבל בעומק, מספרים, יש שקט. טלטולים רכים של מים עמוקים, מערסלים, כמו בתוך רחם. כמו ילדה על נדנדה. אפשר להרפות שם שריר אחרי שריר ולצוף, להתמכר לקצב המהפנט ולנגיעות, שילטפו בה כל פיסה של עור.

אם היא רוצה היא יכולה לשחות לשם בכל הכח ולחזור. אבל היא לא. רוצה להשאר בזה, להמהל בזה.

כמה בלתי אפשרי ובלתי נמנע.

יש לפעמים כרישים  וגם  מערבולות בעומק. ומרחפת סכנת חיים פשוטה של עייפות.

כל כך בקלות אפשר לטבוע.  היא יודעת, ובכל נכנסת,

כל כך בקלות.

צילום של Patrick Molnar

"ועשה חול גבול לים

כאדם העושה גדר לכרמו סביב,

וכשהמים עולים על גדותיהם

ורואים את החול לפניהם -

מיד הם שבים לאחוריהם." 

(ספר האגדה)