~

זה לא יוכל להיות עוד לילה בלי שינה. אני חוזרת לזה כל פעם מחדש: צולחת את העייפות במיומנות ומפליגה, בגוף רפוי ועיניים אדומות, לטייל יחפה בממלכת החושך שלי. ואתם יודעים איך זה ממלכות: יערות ושדות וינשופים, חיבוקים של חושך וקסם אור של ירח ודממה עולמית, אבל אחר כך יוצאים מכל המקומות החשוכים והשקטים הללו כל השדים, המפלצות ושאר הפחדרונים. או אז (שתיים, שלוש, ארבע בלילה) אני מודיעה לעצמי שכבר מאוחר, וכושלת למקלחת ארוכה ומשם עטופה במגבת לסגור את הדלתות, ללטף את הכלבה החולמת, ולצנוח אל תוך השינה.

הבוקר, בסביבות ארבע, קצת אחרי שהלכתי לישון, התרנגולות החליטו שהגיע הזמן לקום, ומתוקף היותן תרנגולות חופש- הן יצאו מהלול ונעמדו אצל חלוני והחלו לקרוא לי. אני לא יודעת אם אתם מכירים את הסאונד אפקט של תרנגולת שרוצה שתבואו אליה מיד, כי אחרת היא מתה. זה קורה למשל, אם בא חתול, וזה לא משהו שאפשר לישון דרכו (בחיי שניסיתי, אבל אני חסה על חייהן המאושרים). אז קמתי אליהן. לא היה חתול. למעשה, לא היה שום כלום. כנראה סתם נמאס להן מהחושך, ומתוקף תפקידן הקמאי ובהעדר תרנגול זכר, הן החליטו להעיר את העולם.

רדפתי אחריהן (בשעות נורמליות הן באות כשאני קוראת, אבל הפעם, כמו כדי להכעיס, הייתי צריכה ככה, בלבוש-שינה מינימלי ויחפה, לעשות להן הטעיות, לתפוס אותן, להכניס אותן ללול ולסגור את הדלת. אוווף. זה היה מעצבן. אם חשבתם שזה העיר אותי לגמרי אז אין לכם מושג כמה עייפה אני. חזרתי היישר למיטה עם אותן כפות רגליים מג'וייפות (אל דאגה, הסדין כבר הוחלף), והשקט חזר, אבל רק לכאורה, כי בשש וקצת התעוררו צמד הנכדות המתארחות אצל השכנה שלי, מה שהווה אות פתיחה לפסטיגל שירי ילדים קולני עד מאוד ומזוייף. אוי לי ואבוי לי. לא ישנתי בכלל. אני עייפה.

אני עייפה וכל היום הייתי עייפה. מדדתי מיקרוליטרים במקום מיליליטרים, והניסוי כולו (כמה ימים של עבודה) אולי יתחרבש, ואין לי אלא לקבל את זה בכניעה ולהגיד בעעע וגם בעעע ולהודיע לעצמי שהיום אני הולכת לישון מוקדם (כן! מוקדם!), ומסיימת לנוח, להאכיל, להשקות, לטייל עם הכלבה, להחליט שהחיים שלי לאחרונה קצת משמעממים (למרות כמה דברים גדולים שנחתו בבום גדול), להוריד כביסה, לתלות כביסה, להביא נייר טואלט וסבון כלים מהמחסן, ולהכין רשימת קניות ארוכה כי אין לי כלום בבית, וגם לכתוב פסקה מאחת השורות ההן, וכל זה יקרה לפני חצות אחת. חכו חכו. תראו אותי.  מחר אני אקום כמו סוללה טעונה ואביא את השינוי ואנצח ת'עולם.

I

בית הקפה היה מואר ומלטף בשעות האלה של אמצע הבוקר, קצת אחרי הבלגן של הלקוחות המההרים לעבודה, וקצת לפני מהומת עסקיות הצהרים. עומרי נשען על הקיר הצהוב שמאחורי מכונת הקפה ובהה באוויר.

"מה עובר עליך עומריקי?" נועה נופפה את כפות הידיים שלה מול העיניים שלו, מובילה אותו חזרה למציאות. הוא שתק, ונועה קבעה בדרמטיות "עומרי, אתה לא כתמול שלשום!" ומיד אחר כך צחקה בצחוק החמוד שלה, המתגלגל, והוציאה לו לשון וסובבה אליו את הגב, רוקדת בין השולחנות הריקים עם שפריצר צהוב ומטלית, כאילו החיים הם פרס והקפה הוא אושר.

 לא היה אף לקוח, ועומרי הגביר את המוזיקה והסתכל עליה בריכוז, מחכה שתרגיש את המבט שלו ותסתובב.

"רוצה קפה?" הוא הצביע על המכונה עם פרצוף של סימן שאלה, כמו אילם*. היא צעקה שלא, והוא שחרר את המנה הכפולה של האספרסו לספל קטן אחד. אחר כך יצא החוצה, מהורהר, הוציא מהכיס האחורי את הארנק והתיישב עם הפנים לכביש. נועה צודקת. דברים השתנו, אבל הוא לא הצליח להחליט למה היא מתכוונת בדיוק, במה מצליחים להרגיש מבחוץ כשהוא כל כך נזהר להמשיך הכל כרגיל. הוא קיווה שזו רק השתיקה שהוא התעטף בה כמו גלימה כדי להעלם, להמעיט את עצמו, להקטין את הסיכוי שמשהו יפלט לו בטעות. "תאונה", כן, נדמה היה לו שזה היה הניסוח של הדבר ש"עדיף יהיה לכולם להימנע ממנו". הוא פתח וסגר את הארנק, חושב על הפתק הצהוב שנח בתוכו כמו אפוד זוהר, מחכה לרגע שבו משהו יקרה, יתפנצ'ר, ושהוא יעצור בשוליים ויצא מהשתיקה אל הכביש המהיר. עשר ספרות. המילים הארורות ילבשו צלילים. הסאגה הזו תגמר. **

* מה רואה לו אדם לשתוק, שאלו הבריות, ולא אילם הוא ומיטיב היה לדבר..." (עובד זר)

** והיה היום ההוא ללילה, ומכל החלונות זלג האור אל הרחובות והמילים הארורות לבשו צלילים. (עודד)

***  עוד.