~

- "על מה את חושבת עכשיו?"

- "על מליון דברים."

- "תגלי לי אחד".

- "אני לא יכולה"

- "למה?"

- "כי הם מבולגנים אצלי בראש", אני אומרת, ושותקת לרגע, מנסה אולי בכל זאת לפלס דרכם את המילים, כמו הרפתקן מפלס שביל צר בג'ונגל סבוך. אני רוצה להושיט לו משפט כמו שמושיטים את השפתיים לנשיקה, ואני לא מצליחה.

בכל זאת הוא מחוייך. מסביבנו קומדיה של טעויות מטורפת.

הרגעים של ה"Freeze", הם הרגעים הקצרים שבהם האצבע שלי לוחצת. המציאות קופאת ושורפת את עצמה על ניירות הכרומו של הזיכרון שלי. תמונות חדות. תמונות מטושטשות. אני תמיד מחפשת פריים שיש בו השתקפות של שנינו, כי מנקודת המבט שלי אני אינני, אז איך אפשר בכלל להאמין.

ולפעמים, תמונות של פחד, כמו של שדה קרב, רגע לפני ההפגזה הבאה. שוטים מהירים לפני שהכל נעלם. אתה מבין? עוד מהדהד בי איזה זיכרון של אושר גדול שהיה קצר מדי, ואולי, אולי אפילו, לא היה מעולם שלי באמת. זה לא פצע פתוח. בכלל לא. זו צלקת עדינה. אבל אם מלטפים אותה אני יכולה להרגיש פתאום את להב הסכין. הקור הדק, המדוייק, מרעיד אותי. אתה מייטיב ללטף.

אני אישה שהידיים שלה מהודקות בכוח להשתיק ילדה שרוצה לצעוק.

בסוף היא מתעייפת, האישה הזו, ונכנעת. אבל לוקח לה זמן להרפות.

צריך סבלנות אלי. אני גולם לבן. אני זרע שחור מחכה במחשכי אדמה. צריך סבלנות עקשנית.

צריך להאמין בי ולרצות אותי בקול רם ובשקט ובמחשבה ובצחוק וברצינות גמורה, עד שאני התת מודעת תאמין.

שלוש וחצי בלילה. אין לי ספק, שלמרות הכל (ואף על פי. תרתי. תרתי) יכולת להרגיש.