~

זה לא יפה מצידי שלא אמרתי חג שמח. עוד לא מאוחר מדי, נכון?

בחג הזה אני ופוקי חזרנו ללבד שלנו לכמה ימים. ישבנו על הספסל בגינה. אני שתיתי קפה של בוקר ופוקי השעין עלי את הראש והיה חמוד באופן כללי.

וחשבתי על שבועות, ונזכרתי משום מה ביום המים. בגיגית הצהובה (שעדיין עומדת פה ליד מכונת הכביסה) ובעצמי הקטנה ובדשא אצל סבתא בחצר. זה היה בשבועות? יכול להיות שאני טועה.
 אחר כך נזכרתי גם במוֹתק, ובשבועות שעשיתי אתה בקיבוץ, בטרקטורים המקושטים ובצעדת ההורים הגאים שנולדו להם עוללים השנה.

שבועות זה חג של חקלאים, לא יעזור כלום. בעיר, הוא מתכווץ לכדי סופ"ש ארוך ועוגות גבינה. ילדים של עיר יודעים רק שחופש. תשאלו אותם מה זה שבועות והם יגידו לכם: חג. אולי הם יזכרו שזה קשור למתן תורה. שזה קצת לפני החופש הגדול ושאוכלים הרבה גבינה.
בשבילי שבועות זה חג של אדמה.

האדמה הזו.

האדמה הזו היא בראשית. היא היסטוריה. עבר והווה ועתיד. מתוכה אנחנו צומחים וממנה קמים ועליה נופלים. האדמה הזו היא הנצח.

"האדמה זוכרת את כל בעליה ובועליה, שכניה ובניה, אונסיה ואוהביה, כובשיה וצלייניה, את כל מה שחי וצמח מתוכה ועליה. האדמה, אם כל חי." (עמוס קינן)

עזבו גבינה. תאכלו איזה פרי.

חג שבועות שמח.