~

הקולות של החושך. האש במדורה. קולות הבעבוע של הנרגילה.  האויר הזה, שמתחשק למלא בבלון ולקחת הביתה. הבישולים. היין. הצחוקים. הפסקת השירותים- ארבעה צעדים אל תוך החושך, הרוח בעור החשוף. השקט. האוהל. שקי השינה. להקת תנים קרובה מאוד. חלומות מוטרפים (חלמתי המון נפילות מסוג מיוחד. אני צריכה לפענח מה זה אומר). אחר כך, בבוקר, התמתחות ארוכה של היציאה מהאוהל. הקיפולים המהירים. הקפה. הפרנץ' טוסט והחביתות, והסנדוויצ'ים לדרך. יש תוכן קולינרי עשיר לטיולים שלנו.

אחר כך הנסיעה אל המסלול, המעבר לנעלי ההליכה, ההתמרחות בקרם, הכובע. שיחות הדרך. קולות שקטים של עלים יבשים מתפצפצים מתחת לסוליות הנעליים. חומט בשיחים. ציפורים בסבך. פרפרים ושמיים. בלוטים, והנחל. בריכות המים הקפואות עד כאב. לשבת תחת עץ להתייבש, לשתות תה עם לואיזה, לכרסם  עוגיות. דולבים. דולב זה עץ נהדר. גם קטלב. התוודות: אני אוהבת ללטף קטלבים. כל אחד והמוזרויות שלו, ומי שלא ליטף קטלב מימיו- לא יודע מה הוא מפסיד. שנת צהריים ליד הבריכות, ועוד תה, ואחר כך עלייה, מזמזמת "מי שלא ראה פדלאה מימיו, מי שלא ראה פדלאה", מזיעה כמו סוס זקן ותוהה, ככה, ביני לביני, לאן נעלמו הימים שבהם הובלתי טור ילדים מתבכיין בעליות של היהודיה ושל אל על ושל הר צפחות וכל השאר, ולא התנשפתי, והלמות הלב לא יצאו לי משליטה. ימים שבהם הילדים שאלו אותי בעצירות, מתנשפים, איך זה לא מזיז לך? איך את לא מתעייפת? והייתי אומרת להם שאני מיומנת, ולא סיפרתי להם על הכוח שיש בהם, בטור שמשתרך אחריך, שדוחף אותך למעלה כמו מבער. ואז נזכרתי בקצב שלי של אז, האיטי מאוד, שהצעדים שלו גדולים והלמות הלב שלו אחידות, וחזרתי אליו, והנה, אני שוב כזו, כמו פעם, כבר לא צריכה לעצור כדי לנשום, והעלייה הזו נחמדה בצל של העצים, עם השקט הגמור הזה של שבת אחר הצהריים.  היה בזה משהו כמעט מדיטטיבי. ואז פתאום כּרכּוֹמים.