~

פלג הראשון בן 34, והוא נראה לגמרי לטעמי. הוא מסוג הבחורים שאני מיד נופלת ברשתם, עם לוק כזה קיבוצניקי, גבוה וחזק עם עיניים צוחקות וקרחת מגולחת קטיפה. זאת ועוד – פלג הראשון ארטיסט בעל תואר ראשון שעוסק בפעילות חברתית,  וחושב שאני נהדרת.

כשפלג הראשון הזמין אותי לצאת איתו לקפה, שמחתי לגלות שמדובר בקפה שחור, עם הל, על גזיה, מול הים. מגניב. ככה לפחות חשבתי עד שדברים יצאו אל הפועל, כי בפועל, פלג ייבש אותי במכונית עשרים דקות  (אבל התנצל, פחות או יותר), הגיע עם סנדוויץ' ביד ומריחות מיונז על הלחי (אבל התנקה, פחות או יותר), רטוב (הזיע, או לא התנגב?) ובלי כוסות לקפה. ככה מחקתי אותו עוד לפני שהתחיל הערב, אבל לפני שהספקתי להוציא מילה פלג חייך כמו ילד מבולבל, החליף נעליים (במכונית) והתחיל  להחמיא לי כהוגן. איך אני שמח. איזה כיף שאת פה. איך חיכיתי לזה.

טוב, נו. שיהיה. אמרתי לעצמי. הסתבך לו הלו"ז והוא בכל זאת לא הבריז. נעביר את הערב, נראה מה יהיה. כמו בספרים ובסרטים - מסתבר שככה אני גם באנשים: אני כל הזמן חושבת ש"זו הייתה נפילה קטנה, הרי כולם טועים לפעמים, והנה עוד שנייה זה ישתפר לבלי הכר". אני מאשימה את שרלוק הולמס ואגתה כריסטי שקראתי בכיתה ג או ד. "תני להם 200 עמודים של חסד", אמר לי אבא שלי, "ותראי שלא תתחרטי", וככה באמת היה: אחרי שצלחתי את שממון תיאורי הרקע (הרמזים המקדימים ודמויות המפתח!) נסחפתי ללילות בלי שינה פלוס פנס מתחת לשמיכה. אז אולי גם פלג ישתפר?

נסענו, חנינו, ולקחנו את השקיות שפלג הכין. אחר כך טיפסנו שלושים מדרגות אבן תלולות ואחר כך התיישבנו במקום סודי ונהדר. פלג הכין קפה מצוין עם הל ואילתר יופי של כוס. דיאלוג אמיתי לא המריא שם, אבל היה נחמד. פלג גילה לי דברים שפעם הוא ביקש שלא לדבר עליהם. האווירה נעשתה טרגית- אך- אופטימית, הייתה אינטימיות באוויר והלב שלי נתמלא חמלה. ברגע החולשה הזה פלג ביקש לנשק אותי (פתיין מיומן?). ואני לא יכולתי לעמוד בפניו. הוא נישק בפראות תאוותנית, בזיפים שורטים וחיוך גדול. אני לא הצלחתי להיסחף אתו. המיונז של תחילת הערב הצטייר לנגד עיני. נזכרתי בזה והתרחקתי.

"אני לא יודעת אם זה מתאים", אמרתי לפלג הראשון.

"מה מתאים?" הוא שאל. היד שלו מלטפת את הגב שלי.

"אני ואתה". פלג קם והתרחק ממני כמו חיה פצועה.

"מה את צריכה בשביל לדעת?"

"זמן". עניתי. "להכיר אותך".

פלג שתק, ואחר כך אמר לי "בסדר".

אחר כך דיברנו עוד קצת מונולוגים. פלג שוב חזר לשבת לידי, חתיך וקרוב וגברי מאוד, מסית לי שערה סוררת אל מאחורי האוזן. מחזיק לי את היד. מנשק אותי שוב, מלא תשוקה, חזק ונלהב. אפילו קצת אגרסיבי. זה היה נעים ואחר כך לא, אז התרחקתי ובקשתי הביתה. "יאללה. הביתה!" הוא קרא ואסף את הדברים ושר לעצמו איזה שיר.  הוא היה מאושר.

בדרך פלג התעצבן על איזה נהג וצעק, דיי בצדק אבל בפראות, דרך חלונות פתוחים, ואני אמרתי לו: היי! בעיר הזאת רוצחים!" והוא צפר עוד צפירה ארוכה כדי להחזיר, ואחר כך חייך ושר רוקפור עם הרדיו. אני אוהבת אנשים ששרים עם הרדיו, וגם את הדיסק הזה של רוקפור.

לא יצא מזה שום דבר, מפלג הראשון וממני. אני מודה: הוא סקסי בעיני. מאוד. יש משהו מושך בארציות החייתית שלו, בפשטות הכנה שאינה מתיימרת. בהעדר הגינונים. בגבריות הניאנדרטלית (!). אבל בסופו של יום, זו בדיוק הבעיה.

"מתי אני רואה אותך?", פלג ליטף לי את הראש במכונית. זה היה נעים. משהו בי רצה להישאר.

"אני לא יודעת", עניתי לו. "תתקשר אלי ונראה". הוא רכן אלי שוב לנשיקה. אחר כך ניסה לשלוח יד גסה. נתתי לו כאפה.

"תהיה קצת ג'נטלמן", אמרתי ויצאתי מהאוטו. הוא צעק אחרי: "אבל אני לא!"

וזהו בדיוק. אנטיתזה ויזואלית לערס ככל שיהיה, פלג הראשון הוא גבר ברברי לא מנומס, ואני, כך מסתבר, למרות שאני אוהבת קפה שחור על גזיה מכוס מאולתרת, ואין לי בעיה (אני אוהבת) ללכת יחפה בגינה או לישון בשטח, ואני יודעת להחליף נורה וגם גלגל אם צריך, אני עדיין אישה שרוצה שילבשו לכבודה בגדים נקיים ויגיעו בזמן, ויפתחו לה דלתות ויושיטו לה יד לעזרה, גם אם היא לא באמת צריכה אותה (את העזרה), ושיאכלו בנימוס, ולא ידברו אלי בפה מלא, ולא יצעקו בכביש בחלון פתוח, ושלא יפליצו ויעשו גרפסים קולניים בחברתי בלי לבקש סליחה ולבוא במבוכה, לפחות לא בשלב זה של יחסינו לאן.

(זה, דרך אגב, לא רק מגברים).

**   למה אין מילה בעברית לג'נטלמן?

*** אני שוביניסטית?

****  פלג השני בן 30. ראיתם "חברים"? פלג השני הוא  soul mate שלי. אני אספר בהזדמנות אחרת.