~

יש אישה אחת שאני אוהבת שלא יודעת על הבלוג.

בהתחלה בגלל שאף אחד לא ידע, זה היה בלוג סודי, ואחר כך  היא המשיכה לא לדעת מכוח האינהרציה.

הבלוג, כמו שאתם יודעים, נמשך כמה שנים טובות. אני חושבת שסביב 2005 נלוש סיפרה לי שהיא יודעת, והייתה האצבע של הילד שנשלפה מהסכר הגדול. הרבה מים זרמו פה, ואני, בזהירות, הכנסתי לכאן עוד חברים-לא-קוראי-בלוגים להשתכשך. זה היה מוזר, אבל סיפרתי להם. אבל היא, הו, אם היא תדע שיש לי בלוג כל כך הרבה שנים והיא לא יודעת, היא תעלב מאוד. אחרי הכל, מדובר פה על החברה הכי טובה שלי, זו שממילא שמעה את כל סיפורי הבלוג בגוף ראשון פלוס תיאורים גרפיים מפורטים, אבל את הבלוגיניג השארתי נחבא ממנה. ככל שעבר יותר זמן, זו הפכה למשימה עוד יותר בלתי אפשרית, ועוד פחות יכולתי לספר. חייה הכפולים של ורוניק.

-"מאיפה את מכירה אותו?"

-"מהאינטרנט".

כל כך פשוט.

אבל סודות גדולים סופם להתפוצץ כמו פרי בשל של ירוקת החמור.

ואז פתאום אתמול היא, שבמרוצת השנים החלה להשתמש יותר ויותר במחשב, התיישבה להראות לי פיצ'רים בפיירפוקס ובפייסבוק, ופתאום תיבת הדואר הליתוסית מלאה את המסך, והיא שאלה "ליתוס?" ואני גמגמתי משהו כמו "בטח מישהו שהשתמש פה במחשב ולא יצא" (כן, בטח, זה הרי מחשב נורא ציבורי, בחדר השינה שלי), והיא הפכה פתאום שקטה ומהורהרת ואז התנערה והמשיכה למחוזות הפיצ'רים וה RSS ושאר דברים שפעם אני הייתי זו שמסבירה לה.

אין זמן טוב מזה להתוודות, אני יודעת. אבל אני לא יודעת איך ויותר מהכל פוחדת לאבד אותה.

18:40 - עדכון קטן:

1. טוקה - אין כמוך. אני אוהבת אותך. 

2. כל מי שניסה להכנס וביקשו ממנו ססמאות ואישורים- סליחה. הנה, ביטלתי את זה.