~

במסגרת מצבי הפיזיולוגי הירוד, ומצבי המנטלי המרומם (דיסוננס קצת מוזר במחלה אוטואימיונית, אבל אין לי תלונות, מוטב ככה מאשר להפך) אני מתזזת לאחרונה בין שלל רופאים. כאלה שקשורים למה שקורה עכשיו וגם כאלה שלא, כי אם כבר יש לי כוח להתעסק בזה, כדאי לנצל את המומנטום.  בכל מקרה, בין השאר, הזדמנתי לרופא עור, ששלח אותי לכירורג לעשות ביופסיה קטנה.

 היום הלכתי אליו, והו, לאיזו מיני-דרמה נקלעתי.

"תשכבי כאן", הוא אמר לי אחרי שעיין בהפניה בריכוז וכתב שעה במחשב. הוא הניח את זרוע ימין שלי על כרית וניגב אותה באלכוהול.

"אני הולך לקחת ממך חתיכת עור קטנה, לשלוח לביופסיה", הוא אמר.

"כן. אני יודעת", אמרתי בפשטות. זה בדיוק מה שרופא העור אמר לי, רגע לפני שהבטיח לי שהכירורג הזה הוא מעולה, ושהוא ייקח ממני ביופסיה קטנה שתוכל לתת לנו תשובות קצת יותר ברורות.

שכבתי לי על מיטת הטיפולים. הייתי עייפה והמיטה הייתה נוחה ולאור שדלק מעלי הייתה אלומה ממוקדת שכוונה לזרוע שלי ובכלל לא הפריעה לי להתנמנם. בינתיים, הכירורג הלך וחזר, החליף כפפות וניגב אותי שוב באלכוהול. אחר כך הוא הודיע: "אני עושה לך הרדמה מקומית. דקירה קטנה."

הרדמה מקומית? רגע, יש לי תור של רבע שעה. זו לא אמורה להיות ביופסיה קטנה?!

נו מילא. מה איכפת לי, חשבתי לעצמי. ביופסיה קטנה עם הרדמה מקומית. שיהיה. הרופא היה עדין ומיומן. אחר כך הוא חיכה קצת ויצא להביא עוד משהו, וביקש מהאחות להשאיר את הדלת פתוחה, כדי שלא יצטרך כל פעם להחליף כפפות מחדש. אחר כך הוא ניגב אותי שוב, אבל הפעם הרגשתי את הקור האלכוהולי רק בצדדים. כנראה שהזרוע שלי נרדמה. יופי. עכשיו בטח נצא לדרך, חשבתי לעצמי והבטתי לתקרת החדר, אבל במקום להביא איזה קיסם ולדגום ממני ביופסיה קטנה, הכירורג מרח אותי בפולידין, ושלף מן בד חד פעמי סטרילי כחול, של ניתוחים, עם חור באמצע לאזור של הביופסיה.

מה לעזאזל קורה פה? תהיתי ביני לבין עצמי. הדלת של החדר הייתה פתוחה ומישהו שהיה לו תור אחרי הציץ פנימה והסביר לתור המתארך מאחוריו- "אה, זה כנראה משהו דחוף. הוא עושה שם איזה ניתוח".

ניתוח?!! מה פתאום! זה גם לא דחוף! זה סתם ככה! ביופסיה קטנה של סקרנים!

שתקתי ועצמתי עיניים. ההרדמה הרדימה את העור והפנים שלי פנו לקיר, כך שיכולתי רק לשמוע את נקישות כלי המתכת המונחים בכלים ולהרגיש איך הוא רוכן מעלי וחותך וסופג וחותך וסופג וחותך וסופג, ולתהות אם זה כואב, ואיך זה היה מרגיש בלי הרדמה, וכמה עמוק הוא חופר שם, ולהזכר במבנה האפידרמיס והאנדודרמיס מתואר ראשון. אחר כך ראיתי אותו מניח משהו ממני בצנצנת וסופג וסופג ומשחיל.

משחיל?! מה לעזאזל הוא משחיל?

מסתבר שחוט תפירה. וככה מביופסיה קטנה קיבלתי הרדמה ופולידין ובד סטרילי כחול של חדר ניתוח ותפרים שצריך להוציא בעוד עשרה ימים. מי היה מעלה על דעתו.

חוצמזה חדשתי את ימי כקדם, וקצתרבות חוזרת לחלל הבלוג (ומשם, לחיי). הזמן קצר והמלאכה מרובה, ובינתיים אנחנו (כן כן, גם אתם) הופכים להיות האנשים שאנחנו עושים מעצמינו. אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי יש הרבה עבודה.